במקום 'אודות' -האוסקר של ההרגלים המגונים
נעמה פלד ודודי כליפא | 01 מאי, 2010 | תגובות 57
מאז שפתחנו את הבלוג הזה לפני כחודש אומרים לנו שאנו צריכים להוסיף לאתר דף 'אודות'. אז הנה:
בכיתה ז' ההורים שלי החליטו שאני יותר מידי ושלחו אותי להיות ילד חוץ בקיבוץ חצרים. בשיחה שלפני חופש חנוכה, מוימו ,המחנך שלי, אמר לי: 'אתה משלנו' וגרם לי גאווה כל כך גדולה שאפילו האפילה על הבושה שחשתי כשכל הילדים בקבוצה שלי בחרו בשבילי את הכינוי 'בוזגלו'. זו היתה שנה קשה, טובה ואולי הכי מעצבת בחיי, אבל בסופה גם מוימו החליט שאני יותר מידי עבורם והחזיר אותי להורי. אגב, הורי המאמצים המדהימים היו עדה ואהרון ידלין, מה שעושה את עמוס, ראש אמ"ן, לאחי החורג בדין.
הייתי תלמיד הכי עצלן והכי מופרע בביה"ס (משהו כמו ADHHHHD), אבל תמיד חמוש ב'פוטנציאל' ובשני הורים שהביאו את תחנוניהם לרחמים לדרגת אמנות. בסוף י"א גם אלו לא הספיקו וחוויתי את גלות כליפא השנייה לתיכון בקצה השני של העיר.
באוניברסיטה זה פתאום השתנה וסיימתי תואר ראשון בכלכלה בהצטיינות. אריאל סלמה, חבר שהלך ללמוד ביזנס בבית ספר יוקרתי בלוזאן, שתל בתוכי את הג'וק שזה יכול להיות מעניין. התקבלתי. גם לאינסאד בפונטנבלו. בחרתי בשני ונסעתי בלי לדעת לשנה הכי מהממת בחיי. עולם אחר. 160 סטודנטים מחמישים מדינות שונות שלכל אחד יש 'סיפור' מאחוריו לומדים בטירוף מהפרופסורים הכי טובים בעולם, וחוגגים עוד יותר בטירוף. יצאתי עם MBA יוקרתי שאיתו לא עשיתי כלום.
הלכתי לעבוד בוול סטריט. מכל המקומות בחרתי ב'סלומון בראדרס' כי הטירוף של המקום התאים לי. בבקרים הייתי נוסע לעבודה עם שכני מייקל לואיס, שלימים יכתוב את 'פוקר של שקרנים', הסאגה הלא מצונזרת של השנים המטורפות בחברה הכי מטורפת בוול סטריט, ומאוחר בלילה הייתי חוזר לבד. סחרתי עבור החברה (נוסטרו) באג"חים, מניות, אופציות, חוזים עתידיים ושאר ירקות. גם שיחקתי 'פוקר של שקרנים' עם ג'ון מריוודר האגדי וחבורתו, שלימים (1998) כמעט ימוטטו את כל שווקי העולם. כולם היו בטוחים שאני וורקוהוליק.
אבל אף פעם לא הייתי וורקוהוליק. בגלל שאני כזה עצלן ואחד שלא אוהב לעבוד, עבדתי כמו מטורף רק כדי שאוכל להפסיק לעבוד. אז פרשתי לפני 13 שנים כדי להתמכר לחיי בטלה.
חייתי, למדתי ועבדתי בצרפת, אנגליה, ארה"ב ויפן, וביקרתי ביותר מ 60 ארצות. אבל אני בטוח שכאן זה המקום הכי טוב בעולם.
אני מאמין שיש לי יותר מזל משכל. ממש מאמין בזה. אני זוכר שפעם עפרה, כשהיתה אשתי והסכימה עם זה, אמרה את זה בקול ליד אבי. הוא לקח את זה קשה, כי פירש את המשפט כלשונו והבין שהנסיך שגידל לא חכם אך בר מזל, וזה לא בא לו טוב. אבל הכרתי המון אנשים בחיי שהיו הרבה יותר חכמים ממני, עבדו יותר קשה ממני ובכל הכנות הראו השגים יותר מרשימים כדי לדעת שזה נכון. זה כמו שאלוהי החניות אוהב אותי וישר מפנה לי מקום כשאני מגיע. אני מרגיש בר מזל ומתנהג בהתאם.
אני חולה על מוסיקה, ולא מסוגל לחיות בלעדיה, אך אחד התסכולים הכי גדולים שלי הוא שאני לא יכול לשיר (מחוץ למקלחת) ולא יודע לנגן על שום כלי. מקרה מובהק של אחד שלא הראו לא איפה התור לשמיעה מוסיקלית. זה הרס אותי כבר בתיכון, כשרמי גורן הביא לעצמו את שרי סיידמן המלכה בעזרת הפסנתר שלו. זה הורס אותי בכל פעם שחברים מתחילים לשיר לידי ואני מת להצטרף אך מתבייש. זה הורג אותי כשבאוטו מתנגן שיר שאני אוהב אך יש עוד אנשים. כשאני לבד במכונית אני שר גם שר.
יש לי הפרעת קשב, דיסלקסיה קלה וגם איזה אוטיזם גבולי. ריטאלין, למרות הרשימה המורבידית והאינסופית של תופעות הלוואי שלו, הוא חבר שלי. בפעם הראשונה שבלעתי כדור הרגשתי בטח כמו האדם הראשון שאי פעם הרכיב משקפיים. זה לקח לפסיכיאטרית שאיבחנה אצלי הפרעת קשב 60 דקות לרשום את המרשם, ואני מצטער שלא פגשתי אותה 30 שנים לפני כן. אני לא לוקח כל יום, אבל היום כן. אני לא מסוגל לכתוב בלעדיו.
בתוכי גר איש רזה. מכל הדמונים ששולטים בחיי, התאווה לאוכל וחוסר ההשלמה עם המחיר שלה, הוא הגדול והאכזרי מכולם. במשך חיי ירדתי כ 1000 קילו בדייטות שונות ומשונות. לצערי העלתי חזרה את כולם בתוספת של עוד איזה 120 קילו. אבל אני לא מתייאש ואני תמיד אומר לבגדים שכבר לא עולים עלי: "חכו כאן ואל תלכו לשום מקום. אני כבר חוזר". עכשיו אני בכיוון הנכון, ואני מודה להם שחיכו בסבלנות בארון.
לחבר הכי טוב שלי קוראים אלי סקס ואנחנו חברים כבר יותר מארבעים שנה. אנחנו שני הפכים שמחוברים בצורה סימביוטית. אנו לא צריכים מילים כדי לתקשר ואני עדיין לא מבין איך הוא סובל אותי. אני אוהב אותו עד מוות.
אלי אהובי
אין לי סבלנות לטפשים ולאנשים חסרי הומור. בכלל היה יותר נחמד אילו הייתי יותר סבלני.
אני מאד סובלני.
אני טיפוס מתמכר. כשהייתי צעיר לקחתי לריאות (אז פוליטיקה זה אאוט בשבילי) והתמכרתי בתקופות שונות כמעט לכל דבר ממכר (חוץ מסמים). ההתמכרות הגדולה ביותר שלי היא לגולף, וכל מי שלא מבין יכול לקרוא את זה: עו"ד בכיר, איש נדל"ן, מנכ"ל חברה, פרסומאי, יזם היי-טק וחשמלאי מתוודים על האהבה הגדולה לגולף. הגולף גם אשם בכך שאני כותב. אני מודה לתמי ליטני מהארץ שנתנה לי את הצ'אנס הראשון.
אני חולה על סושי, אבל אני מוגדר כסושי סנוב, שבמקום לאכול בארץ, מעדיף לאכול מספר פעמים מועט במקומות שווים בחו"ל. בין לבין אני משביע את רעבוני מתמונות פורנוגרפיות של סושי באינטרנט.
אני באינטרנט מההתחלה, טוב, לא ממש מההתחלה, אבל אני זוכר שהיו רק אותיות ירוקות על מסך שחור ואף אחד לא חלם על www. כשבקומפיוסרב היה אפשר פתאום לראות תמונות, וכשמישהו סיפר שאפשר לשחק שש בש עם אנשים מכל העולם, אני זוכר שממש התרגשתי.
אני אוהב את עצמי ומצטער בשביל אנשים שלא.
יש לי שני ילדים, יואל וג'ונו. שני אנשים צעירים ומדהימים. כפי שאני חב לאבי חוב גדול שתמיד היה שם בשבילי, נשבעתי שעד יומי האחרון אהיה לרוח מתחת לכנפייהם. אני עדיין אוהב ותמיד אוהב את אמא שלהם (אלו הגנים שלה שהפכו אותם למוסיקאים כל כך טובים), אבל כנראה שלא נועדנו להיות יחד.
אני אוהב לבשל לאנשים אהובים, ויכול לאכול אוכל סיני כל יום.
אני מאמין שפחד הוא המקור לכל הרוע בעולם.
לפני 8 חודשים פגשתי את נעמה, הנפש התאומה שלי, והבנתי סופסוף מה זה לאהוב מישהו יותר מאשר את עצמך.
הנפש התאומה שלי
מענין איך זה לבוא לראיון עבודה ולספר על ההרגלים המגונים שלך. מענין אם יקבלו אותך אם ידעו שאתה מחטט באף, תולש תחתונים מחבלי כביסה ומציץ לחלונות של השכנים באישון ליל. צריך לנסות את זה פעם.
יכולתי לספר לכם על הקיבוץ, המושב, הונג קונג, אילת, תפוז וזה. אבל בטח אספר לכם את כל אלה על הדרך ולי בכלל בא לעשות מבחן אומץ ולראות אם תשארו פה, איתי, אחרי שאחשוף את ההרגלים המגונים שלי. זכות הציבור לדעת או לא זכות הציבור לדעת?
אחרי מיונים מפרכים נבחרו הרגלי המגונים ביותר. אל יקל הדבר בעינכם – אין חלק באישיותי הרעועה שלא הציג מועמדות. כל הפוביות הצטחצחו, כל השריטות עשו פן, כל התחלואים התלבשו חגיגי והיתיצבו דום. כולם כולם מגדול עד קטן, לקחו מספר וכמו ישראלים טובים השתדלו לגנוב תור, כאילו מדובר בויזה לארה"ב.
בקיצור – קיבצתי את המיטב שבמיטב שבאישיותי המפוקפקת, זה יתן לכם מושג באיזה חולי מדובר. עליי לא יגידו שאני לא מַשְתִיפָה!
פרח השכונות ונערת קניון אור עקיבא של ההרגלים המגונים – שירי אנו באנו ארצה.
הדיסקיה שלי חושפת את הסטיה שלי. די במבט אחד מהיר ומרפרף כדי להבין שאם אתם לא אילנה רובינא, ליאור ייני, רבקה זהר, שלישית "המעפיל" או ששי קשת אין מצב שתשבו לי על מדף הדיסקים ותעלו אבק. יש לי טעם איום ונורא, אני יודעת. כמה אנשים אתם מכירים ששומעים את "גשר אלנבי" בלופ מרגע יציאת הרכבת מבינימינה ועד כניסתה תל אביבה? אני עושה את זה גם עם "האיש מן הבקעה" של דורית ראובני ועם "זה בראש שלך" של אריק אינשטיין. אל תשבו לידי אף פעם ברכבת, אני שומעת את השירים בקולי קולות וזה מדבק.
חביבת הקהל של ההרגלים המגונים – מציצת אצבע.
תמיד מצצתי אצבע. תמיד. ותמיד את אגודל יד ימין. תמיד. לשמאל יש טעם אחר. אני מוצצת אצבע כשאני עייפה, מתקשה להתרכז, עלבונית, עצובה או עצבנית. "היא תמצוץ אצבע גם מתחת לחופה" אמר אבא שלי וצדק. כשהייתי בכתה ב` שלחו אותי לרופא שיניים והוא קבע שצריך לחבוש לי את האגודלים כדי שאפסיק למצוץ. הלילה ההוא היה נורא, התקשתי להרדם ובכיתי לתוך הכר. ימים אחר כך, כשהלכתי לישון אצל עינב, חברתי, תחבתי את כפות ידיי הקטנות תחת הכרית כדי שלא אתפתה למצוץ, התביישתי לבקש מאמא שלה לחבוש את אגודליי.
אני מוצצת אצבע רק ליד אנשים שאני בוטחת בהם או במקומות בהם אני מרגישה בבית (למשל במשרד מול המחשב).
אבא שלי יצא נגד ההרגל המגונה הזה ועד היום אני לא עושה את זה לידו. גם אמא שלי לא מעשנת לידו, למרות שהוא יודע שהיא מעשנת ואני מוצצת.
נערת העשְרֵה של ההרגלים המגונים – שְממִיוֹת וחיות ריריות.
מאז שאני קטנה אני פוחדת משממיות. אם יש שממית על התקרה אני משתדלת להתכסות טוב טוב ולהתפלל שהיא לא תיפול עליי.
כשגרתי ברמת גן, בבית הישן של דינה הפולניה, שהוא סוג של חי בר רוחש חיים, בקיץ היו לי המון שממיות על המרפסת. פעם פתחתי את הדלת וסגרתי אותה על שממית. היא לא הצליחה לנתק הזנב כי הדלת נסגרה על ביטנה. עשר דקות עמדתי ליד הדלת ופחדתי לפתוח אותה. רגליה התקשו והתנפחו מעוצמת הלחץ. פתחתי את הדלת בעזרת מקל ארוך והלטאה נפלה על הרצפה עם מבט המום. היא מתה. לגמרי.
מאז אני דופקת בחוזקה על הדלת לפני שאני יוצאת לתלות כביסה ומזהירה את החיות המסכנות מפני בוא הצוררת. כמה נעים לדעת שבחורף הן לא פעילות.
אני לא זוכרת מתי הפחד הזה התחיל. אולי כשהייתי קטנה ואמא שלי תפסה אחת והזנב נשאר לה ביד. אני זוכרת את הגוש הורדרד הזה מתפתל לה בידיים ואותה מסבירה לי שהשממית לא מסכנה כי צומח לה זנב חדש. אחר כך לא הסכמתי לגעת באמא שלי, אבל זה קרה גם כשהיא סיפרה לי שבעט בה סוס כשהיא היתה קטנה.
שתינו ישבנו על מפתן בית הילדים והיא עירסלה אותי ואני בתמורה לא נתתי לה ללכת, למרות שהיא היתה חייבת לחזור לרפת. אף פעם לא נתתי לה ללכת והייתי האוייבת של סדרן העבודה. על מנת להתנהג באופן שיועיל לקיבוץ היא היתה מוצאת דרכים עוקפות ונמנעה מלעבור ליד בית הילדים. כשעברה זה עלה לה ביוקר. "את רואה את הלבן הזה?" היא הצביעה על שפתיה היפות "כאן קיבלתי בעיטה. ירד לי דם ולקחו אותי לרופא כדי שיתפור לי את השפתיים". אני התבוננתי בשפתיים שלה בעיון ותקופה ארוכה נשקותיה הגעילו אותי. בזמן האחרון אני מצטערת, כי אני יודעת שיום אחד היא תיגמר ואיתה מגעה הטוב ונשיקותיה.
הפחד הזה יפה גם לחיות ריריות – חשופיות, חלזונות, זחלים, תולעי משי, טוואי התהלוכה, שרשורים וגפילטע פיש.
מלכת החן של ההרגלים המגונים – שריקה.
אני שרקנית בחסד. אני מתעוררת בבוקר עם מנגינה ושורקת אותה לכל מקום שאלך. אנשים מביטים בי במבט מוזר, מילא אם הייתי גבר כרסתן, אבל אשה ששורקת כמו פועל בניין?! יש לי שריקה יציבה, כמו לאבא שלי. למדתי לשרוק בגיל שנתיים וחצי, על שבילי הקיבוץ הדרומי. כיווצתי את שפתיי כמו שעשה אבא שלי ויצא לי צליל. הייתי סופגנית שמהלכת בשבילי הקיבוץ ושורקת. ילדת פלא דה-לה-שמאטע.
הבריטי, שהתחתנתי איתו פעם ואחר כך התגרשתי ממנו, שנא את השריקות שלי והעדיף לעבור צד כשהייתי מתחילה עם זה. "זה לא נשי" הוא היה נוזף בי. לכי תסבירי לו שזה לא רצוני. שנים אחרי נישואי לא שרקתי. זה חזר אליי רק לאחר הגירושין, פתאום מצאתי את עצמי שוטפת את הבית ושורקת. זה היה סימן שחזרתי לעצמי.
סגנית מלכת היופי של ההרגלים המגונים - פחד מחושך, שואה ורזון וחיבה לא מוסברת לנחירות.
אני פוחדת מחושך. כשאני לבד אני ישנה באור יקרות, כאילו שאבא שלי הבעלים של חברת חשמל, מינימום. אור בשירותים, במטבח, בסלון ואם אני ממש פוחדת אז גם בחדר השינה. כשחשוך לגמרי באים לי דמיונות שואתיים. שגם הם קיבלו רשומה מיוחדת בעבר. רזון יתר מחריד אותי. מזכיר לי דברים שאני רוצה לשכוח, שאינם קשורים להיסטוריה הרישמית שלי. אולי הייתי שם פעם? כשאני עוצמת עיניים השואה כל כך ממשית.
אני מאד מחבבת גברים שנוחרים ומנסרים את האוויר, אם אני ישנה עם מישהו אני תמיד מחכה שהוא ירדם וינחר, זה נוטע בי בטחון. אולי זה קשור לבית הילדים ולשומר הלילה ולפעם ההיא שהייתי חולה והסכימו לי ללכת לישון אצל ההורים בחדר שלהם. התעוררתי באמצע הלילה ושמעתי את אבא שלי נוחר. ידעתי שאני לא לבד ושהלילה שלי בטוח. לא צריך להיות פרוייד גדול כדי למצוא את הקשר בין תחושת הבטחון שלי ובין נחרן הצמרת שבחרתי לעצמי. והוא נוחר… תענוגות הנפש איזה קולות שהוא עושה.
מלכת היופי של ההרגלים המגונים -ריבוי כישרונות.
כן. זו בעיה! זה הדבר הכי מבלבל ומתסכל בעולם. הייתי מסתפקת בכשרון אחד או שניים, משהו שייראה לי את הדרך או לפחות יתן לי כיוון ברור. אני מציירת, שרה, כותבת ועוד היד נטויה. כל הטובין הללו גורמים לי לא לדעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. ואני כבר גדולה. לגמרי גדולה. על גבול הזקנה. 39. לא הגיע הזמן לדעת?!
נאור קרא לי "גוש כשרון", בת שבע אמרה שאני "מטאור", אחרים אמרו שאני "כשרונית כמו שד", ואני גרגרתי מהנאה והשתדלתי לשכוח שזו מחמאה על תנאי, שאני צריכה לספק קבלות.
לפעמים אני פוחדת לסיים את החיים עם התחושה שהייתי הבטחה גדולה, כזו שלא מומשה. אני משתדלת להבטיח לעצמי שזה לא יקרה, שאני אלך איתי רחוק, שאני אעשה מעצמי מלכה. הענין הוא שלפעמים אני חוטפת פחד גבהים באמצע הטיפוס וההעפלה להר או מתעייפת באמצע, או שוכחת למה יצאתי למסע.
מיס יוניברס של ההרגלים המגונים – אני פחדנית.
אחרי הוידוי החושפני הזה אני כנראה פחדנית די אמיצה. דודי אומר שהפחד הוא רעה חולה, אבל אצלי המון פעמים זה באוטומט לפחד. איתו אני פוחדת פחות ואם הייתי צדפה, הייתי בוחרת בו כסלע להצמד אליו, מול איימי וסערות הים. הוא מלמד אותי להיות קצת סלע ובכל פעם מחדש אני מוקסמת מהחוצפה, מהאומץ, מהתעוזה ומהיצירתיות שלו.
היום, כשנסענו באוטו, בדיוק ליד הסינמה סיטי, הוא שאל אותי אם אני רוצה להיות איתו לנצח. הדיפולט שלי היה לתפוס התבהלות רצינית. אבל ישר אמרתי לעצמי בלב "נעמה, אם את נבהלת, אני הורגת אותך!" ובאותו רגע רציתי לחיות. לנצח. איתו.
עד כאן ההתערטלות. זהו. אני יוצאת מתא הוידויים ואני נקיה לפחות לדקותיים.
קטגוריות:: אודות • דודי כליפא • נעמה פלד • פוסטים אהובים
מקסים. אהבתי. סקופ – אני מקיבוץ המעפיל, וראיתי מקרוב את שלישיית המעפיל
אני לא מקיבוץ המעפיל אבל ראיתי את שלישית המעפיל
מקסימים
ולאירית יש קול יפה ומיוחד
וואו!!!!!!
תודה על ה"אודות", על השיתוף, על הטבעיות שנשמעת , על הכנות, על ההומור ועל השפה.
אוהבת אותכם. זה מה שאני מרגישה ברגע הזה.
מה יש לומר, מקסים.
איך אומרים?
כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו?
אז זהו שאת, הנפש תאומה שלו, מצילה נפש אחת (שלי) שוב ושוב בכל פעם שאת מספרת על חיבתך לנחירות…
אין לך מושג מאילו תהומות נחיתות זה מעלה אותי.
meet u, love the afro
)) ואת אהובה, רק את יודעת כמה
אני מאושרת בשבילך. את מלכה ואני אוהבתותך
מקסים! איזה יופי של כתיבה!
שניכם אנשים מרתקים ומעניינים והחיבור הזה בינכם, פשוט מתבקש.
שבוע נפלא ♥
יו איזו חשיפה כיפית של שניכם.
אז לדודי – לצורך היכרות, כי נעמה ואני מכירים קצת יותר:
על התסכול בענין המוסיקה אנחנו יכולים לבכות ביחד בפינה שלא יראו. חשבתי אפילו בגילי המופלג ללכת ללמוד פסנתר כדי שבראיון בשערי עולם הבא אוכל להציג בגאווה את יכולתי לנגן "יונתן הקטן". למזלי הכרתי בגיל 16 את אשתי שנגנה מגיל קטן ואנחנו יכולים לחלוק בינינו את האהבה למוסיקה קלאסית ואופרה.
לא להתייאש בענין המשקל. גם אני 40 שנה מתוך חיי "בכיוון הנכון", אלא שאצלי הכוון הנכון הוא למעלה. אני מסביר בכובד ראש וברצינות לכל המעוניין שכל ענין המשקל הוא גנטי ושלכל אחד יש את המשקל המאוזן שלו, שלא יעזור מה יעשה – הגוף יחזיר אותו אליו. אצלי הוא בסביבות 120 קילו, והבן שלי (183 ס"מ כמוני) דילג על דור, ירש את הגנטיקה מאבא שלי, מסתפק בכריך כל 3 ימים ושוקל 73 קילו.
כמה שאני מקנא בך בענין "אלוהי החניות". אצלי זה הפוך – אבל דווקא רעייתי שתחיה זכתה. לא בענין חניה, כי אצלה אין דבר כזה אין חניה. היא תחנה בכל מקום, אפילו על גג של מכונית אחרת. אצלה זה בענין אחר שתמציתו "אם אני נוהג – כל הרמזורים אדומים. אם היא נוהגת -כל הרמזורים ירוקים" וזה מוכח מדעית במדגם לא אקראי בעליל של אלפי נסיעות משותפות.
בענין האינטרנט – אני חושב שיש לי באיזה מקום 3 דיסקים 360K שנקראים "Internet in A Box". נשמע מוכר? רק אתמול נזכרנו שהיה איזה חודש ששילמנו לקו מנחה 3000 שקל עבור גלישה- ואז עדיין לא היו אתרי פורנו בתשלום. אבל נקמתי התבטאה בכך שכאשר בזק קנו את הזכויות להיות ספק האינטרנט הפכתי עולמות במשך ימים ולילות ארוכים ועמדתי על זכותי לשמור על תיבת הדואר שלי המקורית כי כך היא מוכרת בעולם. וההוכחה: עד היום תיבת הדואר שלי היא trendline.co.il@.
ואחרון חביב- הסושי. כאשר אנחנו חולמים על רכבת, אנחנו לא חולמים על רכבת אמריקאית של 4 קטרים שסוחבים 100 קרונות. אנחנו חולמים על Sushi Train, ולכל מקום בעולם שאנחנו נוסעים אנחנו בודקים איפה יש אחת כזו טובה, וגם דוחים טיסות ולוקחים רכבת כדי להגיע לכזו
ולנעמה:
אין על שירי ארץ ישראל. יש לי קצת בעיה עם השירים שהיו מלווים באקורדיון ושכולם נשמעו אותו דבר, אבל הבעיה לא מצריכה טיפול תרופתי. כל השאר- בדמי חיים.
כשהייתי קטן היתה לי שריקה מיוחדת. הייתי מצמיד את שתי כפות הידיים עם מרווח ביניהן ושורק בין שני האגודלים. מנגינות שלמות. ניסיתי עכשיו אחרי שקראתי אודות כשרונך. לא עובד.
וגם אצלנו תמיד דולק אור- יעני בגלל הילדים. שלא יתעוררו בלילה ויפחדו מהחושך. רק מה – היחיד שעדיין גר איתנו כבר בן 34.
ואחרון חביב- אשתי אומרת שבלי הנחירות שלי היא לא יכולה להירדם. אז שלא תספר אף גברת מגונדרת ש"גבר נוחר זה איכס". הן פשוט משקרות. חוץ מזה שזה מגן נגד גנבים. אני ממליץ לכל אישה שישנה לבד להשמיע הקלטת נחרות של גבר. תשאלי את דודי אם זה לא רעיון מגניב לסטארט אפ.
ועוד וידוי אחד קטן לשניכם:
אני מכור ל"בייגלה".
תודה לכם.
ששכח לכתוב את שמו ויצא לו אנונימי.
דודי , קראתי את "אודות" ומאד נהניתי מהפתיחות ומהכנות. השגיך מרשימים ביותר , בזכרוני חוץ מזה שהיית האח הגדול של גילי וטלי ובן דוד של אירית ודני אני זוכרת אותך מתקופת הילדות , נערות , התבגרות כחתיך משגע , ובתמונות של היום אתה נראה לגמרי לא רע בלשון המעטה.
אני נהנית מאד לקרוא באתר ומחכה לכתבות מרשמים וטיפים נוספים..
ולגבי המוסיקה כמו שהשגת והגעת לכל השאר גם זה עניין של החלטה "לקפוץ למים הקרים". הרי הוכחת לעצמך שכשאתה רוצה באמת אז השמים הם הגבול.
בתור אחת שצופה מהצד, לא מרשה לעצמה את החוצפה להגיד את זה פנים אל פנים (וטוב שכך!!!!): אני מוקסמת/אוהבת/מגרגרת בהנאה (YOU NAME IT) כשאני קוראת אתכם. אתם קסומים כל אחד לחוד ושניכם יחד.
יש לי עוד המון מה להגיד, אבל זה לחלוטין משתפך ולא ראוי להכתב כאן (זה יישמע כמו חנפנות נוראית), פעם, כשאני אהיה גדולה, אולי אני אגיע להגיד את הכל פנים אל פנים…
זו אני מהתגובה מעליי. מרוב ריכוז (או הפכו) שכחתי לרשום שם ויצאתי אנונימית לא מזוהה.
זה תענוג צרוף לקרוא אתכם בכל מקום,חבל כ"כ שעזבתם את ה"פרדס",מלך ומלכה,אין דבר אחר לומר,מת עליכם.
נתקלתי בטקסט שלכם ונשארתי עד הסוף. נהניתי מאהבת החיים העסיסית השופעת. ניכר שזה בסה"כ כיף לחיות.
נעמה…. המוכרת והיפה מאתר תפוז. אמשיך לעקוב לצפות בך כאן ציפור נדירה. מתפתחת ומאושרת….
דודי.. אותך לא מכירה אך הכתיבה קולחת ומעניינת משאירה אותי כאן איתכם.
זוהר, מצטרפת אליך..כל מילה בסלע !
איזה פוסט מקסים! נעמה, "האיש מהבקעה" זה אחד משני השירים הכי הכי יפים של דורית ראובני. ומה תגידי על "שיר הפלמ"ח"? נחת גדולה.
שמחה להכיר ולקרוא. דנה
מקסים. זורם, מרתק וממכר. אני כאן כדי להשאר
אהבתי – תודה!
אקח אותי לשיחות מסדרון:
אני מאמין שפחד הוא המקור לכל הרוע בעולם.
ריתקתם אותי
אתם מיוחדים, עושה רושם שמין מצא את מינו
אז יאללה תהי אתו לנצח,
כתיבה מרנינה
מקסים, ריגשתם אותי מאוד, שניכם.
מגי
תודה מגי, נראה לי שזו תחילתה של ידידות…
איזה יופי !!!!
"והבנתי סופסוף מה זה לאהוב מישהו יותר מאשר את עצמך." במעט מאוד דברים אני מקנא.זה אחד מהם. שותה לחיי הנצח של אהבתכם.
נורא רציתי לכתוב את שכתבת, אבל פחדתי שיאמרו שאני לא מפרגנת…אז כן, אני מפרגנת בכל ליבי (אבל רוצה גם)ושותה לחיי אהבתכם.
זו פעם שניה שאני קוראת את האוסקר שלכם ויושבת עם חיוך דבילי מאוזן לאוזן. מתחשק לי לצחוק בקול רם אבל השעה קצת מאוחרת אז אני מפנימה בחיוך דבילי וענק. הסיפורים שלכם כל כך קסומים, מתוקים, מלאים בעסיס של חיים, אופטימיות ומלאנים של חוש הומור שזה פשוט תענוג גדול.
אני מאחלת לשניכם שתמיד ישאר הקסם הזה ככה בול ככה.
והבלוג שלכם כל כך מהנה והפוסטים נפלאים גם כתובים נהדר מצולמים נהדר ומזילים ריר.
אהבתי מאוד.
ומה עםהתקופהשל 'אבי מודל' בב"ש? אמנם לא ממש זוהרת ובלי אופציות של ניימס דרופינג, אבל זו התקופה בה הכרתי אותך דודי, והצטערתי שנשמטה מהאוטוביוגרפיה.
נתקלתי באתר שלכם ממש במקרה ואני פשוט מוצאת את עצמי במשרד יושבת עם עצמי ומחייכת שמי שרואה אותי מהצד חושב שהתחרפנתי ולא יכולתי לעשות משהו אחר בו זמנית . אז אנשים יקרים שלי כל אחד בזכות עצמו אני מאחלת לכם שתמשיכו להנות מהחיים ואחד מהשני ואולי אם יש אלוהים בשמיים אדבק בחדוות החיים הזו אמןןןןן!!
אהבתי מאוד את הכתיבה שלכם. אישית וסוחפת…
אני כבר לא זוכרת איך הגעתי לכאן אבל אני מאושרת להיות כאן
תודה על החפישה היא מרגשת ומלאת הומור וכייף כייף לקרא
תודה
אתם נשמעים לי מעניינים ביותר. המון הצלחה ואושר!!
הזדמנתי במקרה, ואני אוספת דברים שונגעים לי בנשמה, אז רציתי להגיד שגם כאן אספתי אחד:
"נשבעתי שעד יומי האחרון אהיה לרוח מתחת לכנפייהם" (של הילדים).
אני גם נשבעת. טפו.
בתודה על המתנה הזאת, ובברכה,
מיכל
יפה , מרגש, מסקרן ועושה הרבה חשק לעוד.
נחתתי כאן רק אתמול.
בוודאי גם בזכות הקיבוץ, אצלי בעבר ובהווה- שמוסיף עוד לרקע המוכר למרות השונה.
ממתינה לבאות, להמשיך ולהנות.
איזה כיף לקרוא אתכם!
כתיבה מלאה בהומור,כתיבה תוססת,לא נפוחה מחשיבות עצמית.. תענוג!
הגעתי במקרה "על הדרך", נראה לי שאני נשארת.
נעמה, האיש מן הבקעה? איזה צמרורי עונג עשית לי עכשיו.
)
באסה שאני לא נוסעת ברכבת
היי נעמה,
הייתי רוצה להזמין אותך לסדנאת צילום וסטיילינג.
אשמח לקבל את המייל שלך על מנת שאוכל לשלוח לך פרטים.
תודה
הדס
טוב מה נותר עוד לכתוב? בהיותכם, אתם ממש תרועה לחיים. מזכירים לנו את הכנות, הפשוטת, האהבה, האפשר אחרת, את הנתינה וכמה פשוט שנימצֶא כל אחד לצד עצמו. לראות את עצמנו בלי קילפות ומַעטים. להסתכל עמוק לתוך הפְּנים של הנפש . אתם מזכירים לנו שחוץ מאיתנו, יש גם פרטים לשים לב אליהם. ועל זה התודה.
ואולי אפשר לזרוק לכם כפפה שאולי תרימו? כדי שגם מפרגנים אחרים, האוהבים את מה שאתם עושים ומשתפים, שהם שומרי כשרות יוכלו להנות מחווית ה"סבב" של בייגלה, אולי תנסו סבב של מסעדות כשרות…. הן לא חסרות והן אפילו משובחות. אולי תגלו עולם נוסף…
אם נמצא כאלו מתאימות, נוסיף אותן בודאי. אנחנו אוכלים גם כשר.
שלום דודי ונעמה
אבישי אישי חיבר אותי לבלוג שלכם,
תוך קריאת ה"אודות",שמחתי לפגוש שוב את התעוזה והיצירתיות האומץ והחוצפה,כפי שהכרתי אותה לפני שנים.
והפעם, הנפשות התאומות הפגישו אותנו הקוראים עם התעוזה ,היצירתיות, האומץ והחוצפה שלהן.
אמשיך לקרוא,
רב תודות
אפרת
אהלן דודי
דילגת על תקופה יפה בה גם לי היה חלק: תקופת התיכון במקיףג' והתקופה בה היינו נפגשים יום יום בגשר בשכונה ה' עם הבנות מקורצ'ק: הדס מזרחי היפה, אתי השטוחה, נרקיס, פטריסיהנועה, דפנה.. והמסיבות בבתים והמזמוזים..
מה קורה עם סמי שלום, עופר אחיך ושאר החברה?
אני התמסדתי : אני גר בב"ש, עובד כהנדסאי מכונות במפעל בסביבה, אשה וארבעה ילדים אוהב לאכול ומידי פעם חוטא בבישול – בעיקר אוכל של העדה שלי – טריפוליטני (קדאפי, זוכר?).
אז לא סתם אמרו שהעולם קטן…
אז נהיה בקשר והמשך הצלחה
נכון. התקופה על הגשר באמת היתה נפלאה. אילו ידעתי אז שנקראתי אתי השטוחה מבית ספר קורצ'אק, הייתי מתמלאת עלבון…אבל, למרבה המזל, גדלתי, התבגרתי והחזה התמלא.
בעיקר הלב השוכן בו מלא בזכרונות קסומים מהגשר שלנו, שהיה מרכז החיים.
אתי (דיבן) חשפה בפניי את הבלוג, ואני מאמינה כי כל העולם התחיל בבאר שבע! בכל מקום אני פוגשת אנשים חדשים ובחקר קצר מגלה ש… הכל החל בעיר הדרומית שהייתה כור היתוך כל כך איכותי לאנשים נפלאים, שבחרו בשלב מסויים לא להישאר שם.
אני קוראת בהתלהבות את הבלוג ואשמח מאוד להיפגש איתכם סביב שולחן עמוס כל טוב.
דליה גנזל
vh sush jzr,h vnui abho tjurbh, ,nהי דודי החזרתה אותי המון שנים אחורה .
במיוחד תמונת האפרו הענקית! כייף גדול שאתה תתמונת "האפרו"שלך עשתה לי דה זבו…ואנחנו הבנות הצעירות באמת יודעות שבאמת הייתה חתיך אבל על אמת.כייף גדול לקרוא את בייגלה
אתר מקסים!
אח דודי דודי…. כל מילה דבש ניגר ממש. אין מה להגיד. באר שבע הוציאה חומר טוב….
נרקיס שדה, אולי?
כמובן!!!
מהפוסטים האלה שמשכיחים ממך שאת מול המחשב ועוטפים אותך באנושיות וחיוניות המתפרצת וגולשת מהם, תענוג אתם
חוץ מכל המחמאות יש לי שאלה:
מדוע כשאני נכנסת לפוסטים באתר מופיע לי חלון מלבני עם ההפניות לטוויטר, פייסבוק וכו'. זה מעצבן ומסיר את הטכסט. איך אפשר להפטר מזה? תודה
בהצלחה
אני יושבת כבר כשעתיים ואיני יכולה להפסיק לקרוא ולהתפעל מחוש ההומור והתכנים כאן באתר…שאפו ! אני כבר שמחה שהצטרפתי לשורותיכם ומקווה לתרום ולשמוח גם בעתיד.
שלום דודי ונעמה
בייגלה הוא אחד המדליקים אם לא ה…
הגעתי לבייגלה במקרה ונשארתי בכוונה תחילה
קסום מלא חן ואמיתי
הכתיבה שלכם מהנה וכיפית
כבוד!!!
בלוג מהנה, אודות קולח ומרתק, גלישה שכולה הנאה אחת גדולה!!!! תודה רבה לכם ותמשיכו כך גם הלאה!!!
הזהו דודי כליפא שפגשתי לפני כל כך הרבה שנים? כניראה שכן. התלתלים הסגירו אותו. אמנם כשנפגשנו היו לו תלתלים קצרים יותר ( בעיקר כי היה זה לפני התיכון) אבל המבט בעיניים- זה מה שעושה את זה. בילינו זמן מה יחדיו. היינו ילדים. באר שבע של שנות השישים. יפה לראות איך הזמן ניגר בין השורות.
לאן הוליכו אותך השנים?
yaron.goldstein@web.de
הזהו ירון זהבי שנראה כמו מנשה התימני?
גם אני נחתתי פה במקרה. השבח לאל.
יופי של בלוג. הכתיבה סוחפת, מרתקת ומזכירה לי המון.
תודה לשניכם, ותודה מיוחדת גם להדס מ"רסקו" שהכירה לי את "באר שבע של פעם", ממנה התוודעתי לדודי ול"בייגלה".
"אם הייתי צדפה, הייתי בוחרת בו כסלע להצמד אליו, מול איימי וסערות הים."
ובחרתי באיש שלי להצמד אליו,וגם הוא מלמד אותיקצת מה זה להיות סלע
דודי יקר
נהניתי כ"כ לקרוא את הביוגרפיה שלך,
(וגם לי אין סבלנות לטיפשים וחסרי הומור,אבל יש לי המון סובלנות…)
אבל פרט אחד קטן לא נותן לי מנוח:יש לך קשר ליהודית ואהרון כליפא מחצרים?הםאימצו את אימא שלי ….היא גם מכירה את אהרון ונועה ידלין
אבל השם כליפא בילבל אותי,אז אני הולכת להתנחם במרק טארטור
מיוגורט באפאלו לפני ה"שלאפט שטונדה"…
ונורא חבל שאי אפשר פעם להיפגש באמת עם כל החברים הוירטואליים הנהדרים שיש לי