הנשים השקופות מהפיליפינים – אבק אדם או ההזדמנות שלנו להיות בני אדם?

“לכי קני לך משהו שאת לא צריכה" פקד עליי שימון, חברי הטוב והאלוהים שלי בעיתות מצוקה. התקשרתי לספר לו שעליתי עוד גבעה בהר ושהנוף כל כך יפה מלמעלה, רק שאני לא יודעת מה לעשות עם פחד הגבהים שתקף אותי. בקולו נשמעה שמחה שלמה, שלמה יותר מזו ששמעתי אצל הורי. אצלם אני מזהה דאגה "תגידי, את לא שרופה במקום עליו ויתרת?" אמא שלי שאלה בזהירות. "אמא, אני מסרבת להקשיב לפחדים שלך. אנחנו עשויות מחומר אחר…" הזכרתי לה את היום בו עליתי לאוטובוס בקרית שמונה לעבר הלא נודע. שם היתה ירית הפתיחה במירוץ אחר מה שמגיע לי, שם התחלתי להעפיל אל ההר ואל עבר מי שאני היום.

נכנסתי לסופר פארם כדי לחפש לעצמי משהו שאני לא צריכה. הענין הוא שהייתי צריכה הכל, ככה זה בסופרפארם, יש שם רק מוצרי חובה. בשמים – חייבת, ויטמינים – זה מאסט, גרביים – עדיין אין לי כאלה עם כבשים רועות עליהן ויש לי רק תשע חבילות של תחתוניות בארון, אז איך לא אקנה לי מיד את אלה שבמבצע? הרי הזהירו מפני רעידת אדמה ויש מצב סביר שהסופרפארם יהיה סגור כשהארץ תרעד.

שעה קלה שוטטתי לי בין המדפים וחיפשתי משהו שהוא מותרות בהגדרה וזכות מובהקת. חפץ שיעמוד לי על המדף שנים, יצבור אבק ויתחייך אליי בכל פעם שאשכח מי אני ומאיפה באתי.

"אקסקיוז מי, ליידי, פור הנדס?" הטרידה אותי נערונת מהפיליפינים, שהחזיקה בקבוק קרם ידיים. "יס, יס, ג`אסט פור הנדס" עניתי לה בחופזה, שלא תפריע לי לחפש פילים לבנים צוברי אבק. פנס, פנס, פנס…

פנס!

זה לא היה "פנס בודד בקצה שכונה".
לא פנס כיס שתמיד נגמרת לו הנורה בהפסקת חשמל.
לא פנס של נפלתי במדרגות.
לא פנס של נכנסה לי מטריה לעין.

זה היה  פנס רע. פנס של מכות רצח. פנס כמו מהפרסומת "את יודעת שאני אוהב אותך, אבל אסור לעצבן אותי. תדאגי שיותר זה לא יקרה".

"פעם ראיתי ציפור בגשם,
כולה רועדת בקור.
לא היה בה כח לעוף
ולא נמצא לה מיסתור.

לו היה הדבר בידי
הייתי עושה מעשה,
היתי לוקחת אותה אל ביתי
ונותנת לה מחסה…"

(ציפור בגשם, רחל שפירא)

מתחת לשיער השחור, בצד השני של פניה, זה שלא הפנתה אליי כשהרכינה את ראשה ופנתה אליי בזהירות, כמבקשת לא להרִאות, התקבע פנס כחול-סגול.

"אר יו או.קיי?" הנחתי על כתפה את ידי. "יס, יס, ליידי. מאסט גו…" היא פנתה ללכת והשאירה את קרם הידיים ואת הסל על הריצפה. "איף יו ניד מיי הלפ…" יצאתי אחריה החוצה, שולפת את כרטיס הביקור שלי, שאולי סוף סוף אעשה בו שימוש נאות. אבל היא נכנסה לסובארו פשע ישנה בה ישב גבר שלא הצלחתי לראות את פניו ונסעה משם.

מה עושים עכשיו? עמדתי ברחוב אובדת עצות.

הציפורת הזו התרוצצה במחשבותי הלוך ושוב. מי הכה אותה כך? מי החלאה שריסק את פניה ושבר את כנפיה? האם זה האיש בסובארו? האם היא השפחה שלו? ואולי הוא המושיע שלה? אולי היא עובדת אצל זקנה נרגנת שמפליאה בה את מכותיה ועכשיו בסובארו לבנה היא דוהרת אל עבר השקיעה?

"פעם הייתי ציפור בגשם,
כמותה, כמו הציפור,
לא היה בי כח לשיר
ולא נמצא לי מסתור…"

שכחתי שאני צריכה לקנות פילים לבנים לספארי הפרטי שלי, התיישבתי על הספסל וחיכיתי שאולי היא תחזור. כשהיא לא חזרה הלכתי הביתה עם מחשבות עצובות ודאגה לאשה שאני לא מכירה. יכולתי להתקשר למשטרה, אבל לא ידעתי אם היא חוקית וגם לא היו לי מי יודע מה סימנים. מה אגיד ליומנאי? "אשה עם עין אחת מלוכסנת ועין אחת שפוכה נצפתה נכנסת לסובארו פשע שהיה בה גבר שאולי הוא חלאה ואולי הוא נסיך…". אין משטרות לנשים כאלה ולפעמים אין משטרות לנשים בכלל.

האשה הזו יכולה לנקות לנו את הבתים מאבק, אבל היא לא יותר מאבק אדם, וכך היא מהלכת ביננו. בניגוד לאבק את האשה הזו עם העין המלוכסנת והעין הנפוכה אי אפשר באמת לנקות. היא והחברות שלה, שמצטופפות בתנאים לא תנאים בתחנה המרכזית, יושבות ככתם ענק ומכוער על מצפונו של העם הזה שלנו, עם הבחירה (או איך שאלוהים שלנו לא קרא לנו פעם, כשהיינו צעירים, יפים ומצפוניים) שמתנהג זוועות לגרים, למרות הצווי המפורש ומגלגל אותם מכל המדרגות. העם שלנו מקפיד "לחגוג" את יום השואה ולעלות לקברות צדיקים באושוויץ, אבל לא רואה ממטר פליטים שצריכים את מקלט וליבו גס גם בילדיהם.

אבק אדם או הזדמנות פז להיות בני אדם?

זוכרים שפעם כתבתי פה על טונג הפרטיזן מנפאל שכל הילדים קראו לו ג'קי צ'אן והוא היה נעלב? אמא שלו היתה גנבת משרות ידועה. היא גנבה לבני ובנות הארץ את כל המשרות הנחשבות והנחשקות ביותר ולא ידעה שובע. בבקרים היא רחצה כלים במסעדה אילתית, בצהרים היא מלצרה במסעדה אחרת שהגישה מוקפצים וסושי בכפיפה אחת ובערב היא שמרה על זקנה עם אלצהיימר שלמשפחה שלה כבר לא היה כוח אליה. בערבים, כשתליתי כביסה או סתם עישנתי ליד חלון המטבח, הייתי רואה אותה ואת טונג הפרטיזן הנפאלי מטיילים עם הזקנה הזו, שהוא ואמא שלו קראו לה "אמא". כל אחד מהם החזיק אותה ביד אחרת והם היו מדברים בעברית כדי שהיא תבין, אפילו שהיא לא מי יודע מה היתה מחוברת לשיחה.

פעם טונג הגיע ממש עייף לכתה וסיפר ש"אמא" הלכה לאיבוד ולא מוצאים אותה ושכל הלילה הוא והאמא שלו, שודדת המשרות, היו עסוקים בחיפושים.

אמא של טונג היתה מחכה לו בכל צהריים ליד שער בית הספר, תמיד מעבירה מסרק בשערו המבריק ונותנת לו סנדוויץ' לדרך וככה הם היו הולכים יחד, בשקט, כמעט קילומטר, עד לדירת החדר וחצי שלהם בסינג סינג, השכונה הכי איומה של אילת.

פעם באתי אליהם הביתה והיא נורא התביישה. לא היו שם מיטות והיה רק שולחן כתיבה מיד שניה שהיא קנתה לטונג, כדי שיהיה לו על מה לשים את המחשב ואת הספרים שלו. על הקיר היתה תמונה במסגרת מוזהבת של שני אנשים זקנים, מפעם, מנפאל הרחוקה, ודגל ישראל גדול היה תלוי מעל מזבח קטן. ישבתי על הכסא היחיד שהיה בבית, הכסא עליו בדרך כלל ישב טונג כדי לעשות שיעורי בית בכתב הפנינים המסודר שלו. הם לא הסכימו שאשב על המזרון, כמוהם. כי אני מורה ובעיניהם הייתי חשובה ומלומדת וכל מה שאף אחד בארץ לא חושב על מורים.

אני מסתכלת על תשדיר השירות האווילי, השיקרי והרע, בו טוענים חייל משוחרר, סטודנטית ואב לארבעה ילדים  שהעובדים הזרים גונבים להם את הפרנסה, ואני לא יכולה שלא לחשוב על ידיה האדומות מעבודה קשה של אמא של טונג הגנבת.

אין לי מושג איפה טונג ואיפה האמא הגנבת שלו ואיפה הציפור הזו, עם הפנס בעין ואם טוב ושלום להם, אני רק יודעת שלא די בזמזום השורה מהשיר: "לו היה הדבר בידי, הייתי עושה מעשה".

הדבר בידי ועליי לעשות מעשה.

המעשה הטוב ביותר שכל אחד מאיתנו יכול לעשות הוא לבקש שהילדים האלה, של העובדים הזרים שבאו בגניבה או שלא, ישארו כאן איתנו. אנחנו צריכים לפתוח את הדלת לא כדי שפעם ילדי העובדים הזרים ילכו לצבא במקום הילדים המפונקים בעלי התעודה הכחולה, שיוצאים על 21 כי הצבא לא מסתדר להם עם התוכניות ומתים להתחפף מפה ברגע שיוכלו.  אנחנו צריכים להתחנן שהם ישארו פה כדי שלא נאבד צלם אנוש, כדי שנמשיך להיות בני אדם שליבם פתוח ורגיש למי שזקוק באמת.

גרים היינו בארץ מצרים, גרים היינו בפולין ובגרמניה, זו הפעם הראשונה שיש לנו צ'אנס להיות בעלי בית, רחבי לב ולא גבירים שליבם קר, קהה, עקר וגס לצרכיו של האחר.

"וכי יגור גר בארצכם, לא תונו אותו. כאזרח מכם יהיה לכם הגר ואהבת לו כמוך." (שם, י"ט 33)

קטגוריות:: הרהוריםנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (27)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אחת:

    כל כך עצוב, כל כך נכון…
    אגב…לאן נעלמת מתפוז?

  2. מאת דקלה:

    ריגשת

  3. מאת נועה:

    וואו, איזו כתבה חזקה, סכין בבטן, כל מילה בסלע!!

    ראיתי ציפור רבת יופי, הציפור ראתה אותי,
    ציפור רבת יופי כזו לא אראה עוד
    עד יום מותי.
    עבר אותי אז רטט של שמש
    אמרתי מילים של שלום
    מילים שאמרתי אמש,
    לא אומר עוד היום.

    (מתוך השיר "ציפור שניה" שפתאום שכחתי מי כתב, שיר ידוע).

  4. מאת רוני:

    מרגשת תמיד.
    נושא כואב וחשוב ביותר

  5. מאת סתיו אדם:

    שקופים …לא נראים ….לא ידועים ….העם הזה כן כן שלנו
    זה שהשואה היא אבן חקוקה בליבו ?
    עצוב …

  6. מאת שרון:

    אני בדמעות. כל כך הרבה עוצמה בפוסט. קראתי בעקבותיו את הפוסט על השואה. אולי טונג הפרטיזן יזכיר לנו שפרטיזנים נחשבו פעם לגיבורים בארצנו. 

  7. מאת rami shabo:

    פוסט חשוב…. יש תפקיד ליצירה ולכתיבה כהסברת המצב.
    בימים אלה מתארגנת קבוצה של אנשי עסקים שתעזור פרטנית למשפחות שזקוקות לעזרה שלנו. נישמח לראותך איתנו…

  8. מאת ליאור:

    כל כך נכון
    הפירסומת הזו מאד הכעיסה אותי. השילטון בישראל הכשיר חוק והביא את האנשים האלה, על גבם מתעשרים כל מיני מתווכי עבודה וחברות כח אדם, ומה בסוף ? מוציאים פירסומות משפילות ומעליבות כאלה לטלויזיה .
    ומה בדיוק המטרה של התשדירים האלה ? לעורר כעס כנגד הזרים ? לא מצליח להבין את ההגיון

  9. מאת דודי כליפא:

    hey hey hey
    פרחי מלח זה שלי! לנעמה אין מושג שאפשר להוציא יותר משנקל על מלח.

    ואת צודקת. עד שנעמה לא מתייצבת במשרדי 'מסילה' היא לא מקבלת שרימפס. מספיק עם הפוסטים החפרניים האלו.

    ובקשר אלייך?

    no shirt for you

    • מאת נועה:

      אז כל מי שהסכים איתה נקרא פשוט – מתחנף?
      מה, ככה נמכור את עצמנו בשביל טי-שירט?
      נו טוב, אבחן את עצמי שוב, אולי זה היה המניע "להתחנף".
      רבאק.
      או איך שנאמר פה:
      היי היי היי, הולד יור הורסס.

  10. מאת bigjack:

    כואב ומרגש כאחד….
    מעניין מה יקרה עם כל המשרות של ה"לא חוקיים"? הרי במילא אף ישראלי ממוצע לא רוצה לנקות בתים או להחליף חיתול לקשישי ארצנו …….וזה לא משנה גם אם אלו ההורים שלו בכבודם ובבושתם :-(
    כהרגלך בקודש נעמונת את מעבירה מסרים כל כך חשובים באופן הכי קולע שרק אפשר.
    ♥♥♥

  11. מאת veredgy:

    את כל כך צודקת.
    כשראיתי את המודעות המגונות הללו והקשבתי לתשדירים ברדיו התעורר בי זעם רב.
    הממשלה הזו ושריה החצופים מצאו שעיר לעזאזל בדמות העובדים הזרים העוסקים ברובם בעבודות קשות שאיש בישראל אינו רוצה לעסוק בהן. איפה אותה מטפלת ישראלית או מטפל שישהו בבית קשיש נזקק במשך 24 שעות ביממה למשך 6 ימים בשבוע? איפה הישראלי שיעבוד בחממות בחום של 40 מעלות בערבה בקטיף פרחים או ירקות? איפה פועילי הבניין הישראלים?
    מי שבאמת גוזל עבודה מהישראלים הם בעלי המפעלים והחברות המעדיפים להעסיק עובדים זרים בארצותיהם בשכר רעב בתחום הביגוד וההנעלה, במיקור חוץ ובעוד אלף ואחד סוגי עבודות, שגוזלים עבודה מישראלים.
    קנו כחול לבן- קוראות מודעות נוספות. כחול לבן? הצחקתם אותי. אפילו הדגל – הכחול לבן האולטימטיבי – מיוצר בסין, מדי צה"ל מיוצרים בסין.
    אין בושה לממשלה הזו.
    אין קל מלצאת נגד עובדים זרים, אין קל מלרדוף אזרחים רגילים המעסיקים את העובדים הזרים, מה שקשה הוא לרדוף את המיליונרים שמרוויחים עוד על חשבון השכיר הישראלי שנמנעו ממנו עבודות אלה בייצור.
    אז מחפשים את המטבע מתחת לפנס.
    בושה וחרפה.

  12. מאת miki golan:

    ואו לקרא את זה ולרעוד להיזכר בשיחות איתך מאז מאילת ולדעת באמת כמה זה זורם בעורקייך כמה באמת חשובים לך בני אדם אנשים קטנים כגדולים כל אדם באשר הוא אדם לדעת כמה מערכת החנוך הפסידה אותך ולדעת ולזכור שיש אנשים ערכיים בארץ הזאת והלוואי וירבו כמותך

    מיקי

  13. מאת איתמר:

    חזק. עצוב. מתסכל

  14. מאת מיה שטרן:

    נעמה יקרה,
    פוסט מרגש,עצוב ,מעורר מחשבה
    כמה קל להפוך שקוף…גרגר אבק
    מחבר אותי למחשבות הלא פתורות מיום השואה
    כולי צמרמורת
    מיה

  15. הבית החדש שלך הולם אותך. מאוד.
    הכתוב, המערב ישן (כואב ואקטואלי) עם חדש (כואב ואקטואלי)- בועט בבטן.
    אוהבת לקרוא אותך, כתמיד.
    לאב יו
    ניבה

  16. מאת ני:

    טוב זה לא באמת חדש שאני (כמו רבים) אוהבת את הכתיבה שלך.

    ותודה ששיניתם לפוסטים שלמים ברסס |4U|

  17. מאת דיטי:

    כמה נכון, כמה עצוב. העלית דמעה בעיני.
    בפייסבוק יש קבוצה נגד התשדיר, אני ורבים מחבריי כבר שם.
    וחוצמזה, לתשדיר המטופש יש אתר רשמי בו מסבירים למה כמה וכל שאר החרטה הדמגוגי שלהם, ויש שם "צור קשר"- מיד כתבתי להם כל מה שאני חושבת עליהם. מומלץ בחום, וכמה שיותר מוקדם יותר טוב. להוריד את הקמפיין הזה! ):

  18. מאת CooknBake:

    כתבת מקסים ונגעת בנקודה חשובה וכואבת.
    הבעיה שלנו.. של רובנו… שכולנו נאנחים ואומרים שצריך לעזור אבל לא עושים כלום!
    יושבים על הספות הנוחות שלנו מול הפלזמה היוקרתית בסלון, נאנחים, כואבים וממשיכים הלאה. גם אני…

    חיבוק

  19. תשדיר מסריח
    ממש מעוררי רחמים כל שדודי המשרות האומללים
    גנבו להם אכלו להם שתו להם
    מדינה מצחיקה עם זיכרון הסטורי מה זה קצר
    והכתיבה שלך-מור וקינמון.
    }{

  20. מאת אביב:

    הכל היה נכון וכתוב בטעם את שהכנסתם את אושוויץ והשואה.
    מספיק עם המניפולציה הרגשית שרק פורטת את האוה לפרוטות
    כל היתר – נכון לגמרי. אלי ישי הוא גזען פאגני שאין לו מושג ירוק על דיני הגר, או על משמעות האימרה 'ואהבת לרעיך כמוך'

  21. אני לא מבינה מספר הילדים העומדים לגירוש
    הוא בין 1000 ל 1500 אי אפשר לאמץ אותם ולגמור את הסיפור ?????.
    ( לא מכירה את חוק האימוץ )
    אני מוכנה להיות הראשונה !

  22. את פשוט כותבת בחסד עליון.
    ריגשת אותי מאוד.
    את אל כך צודקת. התקרנפנו.

  23. מאת דנה:

    נעמה הפוסט מקסים והשיר הזה- להתעלף, פעם ראשונה שאני רואה/ שומעת..אמן ונפסיק להיות כאלה אדישים

  24. מאת ורדה:

    כל מילה בסלע…

    אני יותר מוטרדת מהאדישות שלנו ככלל ואפילו אני כפרט – אנחנו מנידים את הראש, ועושים לייק עד לפוסט הבא…

    ואיפה הרגישות והחמלה היהודים כשצריכים אותם באמת?

השארת תגובה