ח'ביני באל ג'נינה. אנשים יפים בנצרת

בלילות האחרונים אני לא ישנה. אני שוכבת במיטה, מקשיבה לנחירות היפות של דודי, מחפשת את הירח בחלון, מחכה שהים יכסיף ומחשבת את קיצו של הלילה לאחור. אני יודעת שבסוף הלילה יעלו פני הירח של דודי מול הים הכחול והוא יעיר אותי וישאל איך ישנתי ואולי יביא לי קפוצ'ינו ואולי לא.

כאב בטן מלווה את הלילה שלי. אני מתהפכת במיטה ונזכרת בימים בהם הייתי מתעוררת בבית הילדים מאותו כאב נורא, נעמדת על המיטה, מותחת בהונות וקוראת בלחש, תוך דמעות ובהגיה מילעילית: "שומר לילה" (לספור עד שלוש, כמו שלימדה מרגו המטפלת), "שומר לילה" (לצעוק בלחש, לא להעיר את אסף, בוזי, ינון, ליאת ועדי), "שומר לילההה" (ואם הוא לא יבוא והחושך יגבר?).

כבר בילדותי הייתי פיינשמקרית והיו לי העדפות לשומרי הלילה. לא את כולם אהבתי. היתה ג`ו שדחפה אותנו למיטה וצעקה עלינו שאנחנו מפונקים ושמה-פתאום-להעיר-את-אמא-באמצע-הלילה-שאנחנו-ילדים-כאלה-גדולים? אבל היה גם עמנואל, שהיו לו פנים מצחיקים כמו של אברהם חלפי, ונורא אהבתי לעמוד לו תחת החלון ולהקשיב לו מנגן בחליל הצד שלו. אמא שלי אמרה לי שזה לא יפה להציץ לאנשים לחלונות, אז הייתי עומדת לו תחת החלון מושפלת מבט. לא מציצה בשום פנים באופן ורק מקשיבה. עמנואל, שומר הלילה המצטיין, היה נותן לי תרופה, נותן לי דבש בקערית פלסטיק כחולה ומכין לי תה עם הרבה סוכר. ופעם, באמצע הלילה אפילו הסכים לי לבחור ספר ולקרא לי אותו. ישבנו שנינו בפינת הבובות, אני מצצתי אצבע והוא קרא בלחש. בשלב מסויים נרדמתי וכשהתעוררתי בבוקר הייתי מכוסה בשמיכת צמר מפינת הבובות שכולם ניגבו בה את הסמארק, וגם אני וסביבי היו בובות ודובים והכי אהבתי אותו בעולם.

"רוצה לנסוע לנצרת?" שאלו פני הירח של דודי שעלו לי בחלון והסתירו את הים. "נראה קצת אנשים, את תחייכי שוב ואולי נקנה דברים בשוק ונמצא איזה חומוס לאכול בו…" שידל אותי דודי וניסה למכור לי את נצרת, למרות שבכלל לא היה צריך לשכנע אותי. מתתי לצאת מהבית, גם אם זה לשוק של אור עקיבא. אבל נצרת בכל מקרה לוקחת.

"אני נמצא מאה פעמים בחו"ל על כל פעם שאני בנצרת". המשפט הזה שיצא מפיו של גורו האינטרנט הישראלי יוסי ורדי בכנס כלכלי שסימן את כלכלת המגזר הערבי כחומר הדלק שיניע את הקטר הכלכלי הישראלי לצמיחה בעשור הנוכחי, יושב לי במוח כבר יותר משבוע. למה? למה זה ככה? שאלתי את עצמי.   זה לא שאני יותר טוב מיוסי ורדי. הפעם האחרונה שביקרתי בעיר היתה לפני כשנה, וזה היה כדי לאכול ולהתאכזב מהפינפון הפלסטיקי של המסעדה החדשה של דוחול מדיאנא. כן, הקבאב היה אותו קבאב רק ללא האותנטיות של הכוך ברחוב פאולוס השישי. את הפעם שקדמה לה אני לא ממש זוכר וזה מוזר כי אני לגמרי אוהב סביבה ערבית וקונה המון בפורדיס השכנה.

טוב, קבלו וידוי שיושב לי על קצה הלשון כבר שבוע, בערך. בערב יום השואה ביצעתי חטא שאפילו אושוויץ לא תוכל לכפר עליו, וגם גררתי אליו את נעמה. אבל אתם חברים שלי ואני יודע שאתם מקבלים אותי ככה, איך שאני, אז אני אספר ואתם תעקמו פרצוף, תרימו גבה ותמשיכו לאהוב אותי כי תבינו, אני מקווה.

באמצע ערב יום השואה, פתאום קפץ עליי חשק מטורף למגנום ולא סתם מגנום, אלא מגנום גולד. היפה שאיתי לא התווכחה, נעלה נעליים והתיצבה ליד הדלת. אין מה לעשות, בבית שלנו חשק זה חשק ואנחנו לא מתווכחים איתו כשהוא תוקף. נסענו לתחנת הדלק ומצאנו שני בני תשחורת שהפרענו להם להתמזמז, אבל שמחו להסביר לנו במבט מחוזי שהיום יום השואה ושהכל סגור כדי לכבד את הניספים. יופי של נוער יש לנו, אין מה לדבר. ביד אחת תופס שד וביד אחת מדליק משואה, מולטיסקינג שיצעיד אותנו בבטחה אל עבר האבדון.

לא אמרנו נואש, והחלטנו לבדוק באור עקיבא. "יום השואה" זה הרי לא החג שלהם ויש מצב שנמצא איזה פיצוציה פתוחה לשעת חירום. אבל באור עקיבא לא שמעו על תקנות לשעת חירום של מאניז ונראה היה שהמימונה לא הספיקה לתושבי המקום והם החליטו לחגוג באדיקות גם את יום השואה.

קרייבינג בלתי נשלט לזהב החדש

"מה שמבעס ביום השואה שבניגוד ליום כיפור ששם אתה לא יכול לנסוע כדי לראות את החנויות סגורות, ביום השואה אתה נוסע כדי לראות שהכל סגור" היגגה היפה שאיתי בעצב.

התאווה למגנום גולד העבירה אותנו על דעתנו והחלטנו לחרף את נפשינו ולנסוע אל מעבר לקווי האוייב, לפורדיס השכנה, בשעה עשר וחצי בלילה כדי לחפש אחר הזהב של שטראוס. כל הדרך צחקנו על מחלת הנפש שלנו וחשבנו שממש מגיע לנו שגם בפורדיס יחגגו את יום השואה.

במקום עצרות זכרון וחולצות לבנות מצאנו את עיר הנוער ועיר האורות גם יחד. כולם בחוץ, הכל פתוח והכל כלול. הנשים אמנם בבית וכבודן פנימה אבל הגברים בחוץ, מבסוטים, מנגבים, מעשנים וגם מוכרים מגנומים לכל מי שהמעות נמצאות בכיסו.

"תגידי, זה נראה לך שפוי שמדינה שלמה נסגרת בערב ובימים כתיקונם מצפצפת על ניצולי השואה ולא נותנת להם מה שמגיע להם בדין? הרי מחר, בזמן שתהיה צפירה הכל יהיה פתוח וימכרו מגנומים בכל מקום?" שאלתי בקול, אוכל את המגנום שלי. "מה הקשר ביננו ובין שפיות?" שאלה היפה "מזל שיש ערבים שיכניסו למקום הזה קצת היגיון. מענין אם הם פתוחים גם בכיפור…".

כל הדיבורים של דודי על כלכלה באמת מאד יפים ובטוב טעם, אבל הם מנותקים מהמציאות ממש כמו דיבורים על שלום עולמי ומרכז פרס לשלום-או-למה-שזה-לא-יהיה. מה שממשי זו סוללת החול שבין קיסריה לג'יסר השכנה ופרצופו של הקבצן בן השש שדפק לנו על החלון בצומת בואך נצרת. פנים מטונפים ושיניים לבנות, הופיעו לנו בחלון וביקשו שניפתח. היתה לו דפיקה נחושה וקללות של רוכל בן תשעים והוא רץ בין המכוניות בכביש במיומנות של רועה עיזים. לילד הזה, בטח יש אמא שמחכה בבית, אולי היא זו שמורחת את פניו בפחם ומקפידה שהוא לא יתקלח ואני מקווה שהיא לפחות נותנת לו לאכול כמו שצריך אחרי יום של עבודה בכביש.

המחשבות על מקבץ הנדבות הצעיר נשכחו כלא היו בדקה שנכנסנו לרחוב פאולוס. מגדניות עמוסות מגשי בקלאוות וכנפה קרצו אלינו מכל פינה, חומוסיות מלאות מנגבים יהודים וערבים הרוכנים שכם אל שכם מעל צלחות משוואשה וחומוס-צ'יפס-סלט הזמינו אותנו להכנס, שווארמיות מגרות וחנויות לנג'רה הבטיחו לנו סחורה עסיסית שתעביר כל גבר על דעתו בחצי חינם והפקקים? מפה ועד לעפולה. יש שמחה בעיר הזו ולא הצלחנו בשום פנים ואופן להבין איך ישו היה כזה עצוב. הישו הזה קצת מוציא את דיבתה של העיר רעה עם כל הדמעות שלו. אם ישו היה חי הוא בטח היה מהעצובים של הפועל תל אביב ויושב קבוע בשער חמש ובוכה, והיתה לו סיבה טובה.

מבוקשים ע"י הבריטים בתקופת המנדט רצו פנימה וביקשו: "ח'ביני" - החביאו אותי

"סלח לי, אתה יודע איפה זה החומוס של עימאד?" תחבנו ראש לתוך כוך חשוך שבתוכו ישבו שני גברים שמצצו נרגילות. "עזוב אותך מעימאד. יש לו בן דוד שמוכר חומוס הכי טוב" אמר לנו אחד מהם בחיוך. בטח עוד ערבי שמוכר לנו את הבן דוד שלו, חשבנו לעצמנו אבל התעכבנו בכל זאת. "בואו, תכנסו" הוזמנו בחיוך. נכנסנו בזהירות פנימה, לא בטוחים שאנחנו באמת רצויים.

"רק גברים יושבים פה?" שאלתי, מחפשת את בנות מיני. "כן. רק גברים, הנשים בבית" אמר ההוא עם הבן דוד שעושה חומוס שחבל על הזמן "בואו, בואו, תשבו…" הזמין אותנו להכנס.

התיישבנו. דודי בנוחות, עם ידיים לצדדים וסיגריה ביד, מרגיש בבית, אלא מה? ואני על קצה הספה, לא בטוחה שנוכחות נשית מתקבלת פה בברכה וששני היתרונות הבולטים שלי הם אכן יתרונות.

"פה זה דיוואן, יותר ממאה שנה הוא כאן, קוראים לו ח'ביני כי פה התחבאו ערבים מבוקשים שברחו מהבריטים" הסביר לנו פהאד באשיר, החבר החדש שלנו והזמין לנו קפה מתוק "אף פעם לא יהיה פה שקט" הוא המשיך במבוכה "ולא יהיה פה שלום. האדמה הזאת אוהבת דם…".

פתאום הרגשתי שהזמן עצר מלכת. אנחנו יושבים בבית קפה פשוט שקיים כבר איזה מאה שנה והשיחה מתגלגלת לה עם פאהד הרתך ומוסטפה הקצב ושום דבר לא חוצה ביננו. הם סיפרו לנו על ההיסטוריה של המקום, על המשפחה שלהם ועל הגחלים המשובחים מפחמי עץ אלון שדואגים שהנרגילות שלהם ימשיכו לבעור. "קח תמצוץ" מושיט לי מוסטפה את פי הצינור שלו. מבלי לחשוב פעמיים אני שם בפי את הפיה שהיתה עדיין לחה ושואף מלוא הריאות. "זה לא מתוק" אני מבחין. "כן, זה טבק נקי, אין פה כימיקלים" הם מסבירים באריכות וסבלנות שכל מי שמעשן נרגילות עם טבק בטעמים וגחלים שנדלקים מאליהם ממלא ריאותיו בכימיקלים רעילים.

"יש לך עברית כל כך יפה" חייכתי אל פאהד והעזתי להתערב בשיחה של הגברים-גברים. "תגיד, כשאתה שומע שיר, למה אתה מקשיב יותר, למילים או למנגינה?" המשכתי לטפח את בועת השפיות שנוצרה לנו פתאום, בלב הלבאנט הסוער, המטורף והמסוכן. "וואלה, מקשיב למילים" פאהד חייך אליי בחזרה ואחר כך העלנו באוב את דמותם של אום כולתום, עבד אל וואהב ואת דמותה של סבתא ליליאן שלי שישבה עד יומה האחרון עם טרנזיסטור ירוק ליד האוזן, שומעת חדשות ושירים ארוכים ועצובים.

פאהד הרתך המשורר (משמאל) ומוסטפה הקצב עדין הנפש

"אתה יודע מה? איפה המסעדה הזאת של הבן דוד" השתכנענו שפאהד רוצה בטובתנו והחלטנו לתת צ'אנס להמלצות שלו. "זה לא בן דוד שלי" התחיל פאהד לפרט איזה אילן יוחסין מפותל שאיננו זוכרים כי היינו ממש רעבים ולא הקשבנו לחומר הנלמד. "לכו לאל ג'נינה של אבו מאהר, ליד כנסיית המעין. לא תצטערו. ותגידו שאבו אברהים ספריני שלח אתכם, יעשו לכם כבוד…" הוא צייד אותנו בניק ניים שלו, בברכת הדרך ובחיוכים שלו ושל מוסטפא שהתעקש לשלם על הקפה שלנו. "לה!" סירב בעל הבית לקחת את הכסף של מוסטפא ואמר שאנחנו האורחים שלו. נפרדנו בחיוכים (הנשים שביננו) ובלחיצות ידיים (הגברים-גברים שביננו) וחשבנו שבפעם הבאה שנבוא לנצרת בטוח נעבור ליד הדיוואן ונתחוב את הראש פנימה, אולי החברים שלנו ישבו שם, מעשנים, רואים טלוויזיה ומחכים למשהו מענין שיקרה.

מחייכים הלכנו בסמטאות השוק, שואלים מדי פעם איפה זה כנסיית המעין וזוכים להסברים סבלניים ומאירי פנים. עוברים על פני תיירים מרוסיה, קבצנים שרוצים דולר על צילום, ליפות יבשות, בגדים מכוערים, ערימות של כיפות, כפיות ועאקלים וילדים שהלכו לאיבוד.

"אל ג'נינה!" מצאנו שלט קטן בסימטא היורדת מככר כנסית המעין "יש!" הודתה לנו הבטן מאד מאד, הרי אי אפשר לחיות על קפה ודיבורים על שירה ושלום איזורי "תנו משהו לאכול ומהר!".

נכנסנו לחצר די גדולה, מרוצפת ובמרכזה עמד עץ תות ענק ומצל. המסעדה בסגנון צנוע וללא קישוטים מיוחדים עוררה בנו מעט חשש, אך חיוכו החם של המלצר שקיבל את פנינו סימן שיהיה בסדר.

"אנחנו רוצים סלטים, לימונדה ודיאט קולה" דיברה הבטן שלנו מגרוננו. חיש קל וללא שהות הונח קנקן ובו אחת הלימונדות הטעימות ביותר ששתינו, שבתוכה שתו בשלווה קוביות קרח ונענות.

איש עם פנים רציניים הסתכל בנו מהצד בעיון. "אפשר לשאול אותך שאלה?" דודי עשה לו "איפה מרינה" והאיש עם הפנים הרציניים שגם קוראים לו אבו עלי, התיישב לידנו וסיפר לנו על אבא שלו, אבו מאהר, שהתמונה שלו תלויה על הקיר וככה הוא יכול להשקיף על הנעשה ולהשגיח על הבנים שלו שמתחזקים עסק לדוגמא ולא רבים בינהם. אבו מאהר פתח את העסק לפני שבעים שנה כבית קפה, אבל אבו עלי חשב בגדול ואחרי החתונה שלו שנשחתו בה כבשים ונעקרו בה עצים כדי שיהיה מקום לאורחים ורק עץ התות העתיק שרד את ההתרחבות של אבו עלי שהפך את בית הקפה הקטן למסעדה ואולם אירועים. תוך כדי הסיפורים של אבו עלי הגיעו הסלטים בזה אחר זה ולא איפשרו לנו להצטער ברצינות על בוסתן העצים שהלך קאפוט לטובת רחבה מרוצפת לא מי יודע מה בטוב טעם. העיקר שיש לנו עץ תות חשבנו לעצמנו, ופינינו מהר מהר את המחשבות הרומנטיות לטובת התרכזות במה שחשוב – באוכל.

אבו עלי - איש המעשה שהכל נהיה בדברו

למרות שהסיפורים של אבו עלי על מנסף כבש ועל כל מיני מקלובות, צלעות טלה, קבאבים ותבשילים היו פותחים לנו את התיאבון בימים כתיקונם, אנחנו באנו שבעים מהפסח שהתרגש עלינו ועם ג'ינסים שקצת הצטופפנו בתוכם ולכן רצינו רק סלטים וזה מה שקיבלנו ביד רחבה. אז מה היה לנו שם?

חומוס, כמובן. סלט פטרוזיליה וכוסברה טעים-טעים, סלט ירקות קצוץ עם נענע, חצילים ועגבניות, סלט מענין וייחודי של חוביזה קצוצה מטוגנת עם בצל, סלט עולש זרוע בשומשום שאמר טריות ולגמרי לא שכח את ימי השדה, טחינה עם מלא פטרוזיליה שהיתה מעולה, לא פחות! קשה לנו לזכור את כל הסלטים שהוגשו בשפע ובנדיבות, רק נדגיש שוב ושוב את הטריות ואת הדוגריות בהגשה. אין הסברים מפונפנים ואין שירים וחמשירים. סלט ירקות הוא רק סלט ירקות, אבל הוא לא צריך שום קישוטים כי הוא היה טרי וטעים ונעשה באהבה.

 

שולחן לשישה כוסה בסלטים טריים. המחיר? 50 ש"ח לאדם.

סלט כוסברה ופטרוזיליה - כך נראית טריות

סלט ירקות - פשוט, טעים וטרי

 

עילת' - סלט עולש ושומשום

עכשיו תכירו את מלך הארוחה. החציל. הוא לא הוזהב ברוח ולא שחה בקצף עגבניות. הוא היה חציל בלאדי פשוט ושמנמן שנצלה על גחלים והוגש לנו עם שמן זית משובח ועם תוספת טחינה לבקשתנו. החציל היה כל כך טעים וטרי שלא היינו צריכים שום טחינה כדי לקשט לו את הטעם. לא רצינו ששום דבר יסתיר לנו את מה שהחציל הזה היה באמת – טעים, טעים, טעים. אם אתם שם, בקשו אותו ולא תצטערו, אתם תתאהבו בו כמונו.

מלך הארוחה - החציל האציל

"תן לטעום את שמן הזית שלכם" דודי ביקש מאיימן, החבר החדש שלנו. אם אבו עלי הוא איש המעשה, איימן הוא איש המילה שיודע לספר את המקום יפה יפה. במהלך הארוחה איימן הצטרף וסיפר לנו כל מה שרצינו לדעת. על הילדות שלו בנצרת, על השוק בבוקר, על ירקות הבלאדי ועל נצרת שלו. "אתם חייבים לטעום גם את הלבנה שלנו" אמר איימן בנדיבות וישר סימן למלצר בקריצה שירוץ להביא מהמטבח את שני האוצרות הבאים: לבנה חמצמצה ונהדרת וכלי ובו שמן זית שהיה מדהים בעדינותו. בהיר ופירותי שאפשר לשתות בכוס.

לבנה נהדרת, חמצמצה ועדינדינה

איימן, האיש שלנו בנצרת

נדמה היה שעד שהחבר'ה באל-ג'נינה לא יראו אותנו יוצאים מפוצצים על הגחון, הם לא ירגעו וימשיכו להזרים אוכל לשולחן. צלחת של קובות וסמבוסק הונחה לפנינו בחיוך ואנחנו לחיוכים לא יכולים להגיד "לא". נראה אתכם, גיבורים גדולים, מסרבים לקובה מטוגנת מלאה בשר וצנוברים או לסמבוסק פריך ממולא גבינת עיזים. הקובה היתה נהדרת, בשר קינמוני מנוקד בצנוברים ביד נדיבה. התענינו בענין הגבינה של הסמבוסק ושוב, בקריצה, הריץ איימן את המלצר למטבח, וזה חזר עם חתיכה גדולה של גבינת עיזים מלוחה. "רוצים אותה מטוגנת?" שאל איימן ולא חיכה לתשובה שלנו. תוך חמש דקות הונחה צלחת עם חתיכות מטוגנות של גבינת העיזים הנהדרת הזו שמשאירה את החלומי הרחק מאחוריה. טעים זו לא מילה!

סמבוסק ממולא גבינת עיזים וקובה בורגול מטוגנת עם בשר - מעולה!

 

גבינת עיזים מטוגנת

לא היה סיכוי שנגמור את כל הכבודה שהונחה לפנינו, אז החלטנו להכנע מראש, אבל לא לפני שאמרנו "כן" לכנאפה שעושים במקום. כן, לקינוחים יש לנו קיבה נפרדת והכנאפה של אל ג'נינה היתה בה אורחת רצויה  מאד. הכנפה טוגנה בחמאה, האיטריות היו פריכות והרוטב לא מתוק מדי וגם לא צבוע בצבעי פוספור זרחניים, אלא עדינדין. "איך קוראים לך?" התחייכנו למלצר החמוד שטיפול בנו במסירות כל הארוחה ועכשיו חתך לנו את הכנאפה. "סדאת" הוא חייך אלינו חיוך צחור ותמים בחזרה. "יש לך אבא חכם" התפעלנו ונזכרנו באיש היפה שהיו לו פירמידות בעיניים ואומץ לעשות איתנו שלום או לפחות לחשוב שזה מה שהוא עושה.

הידיים של סאדאת בוצעות כנאפה מושלם.

קשה להעביר תחושה של בית במילים, אבל כך הרגשנו באל-ג'נינה. ישבנו בין חברים, גם אם פגשנו אותם לפני שעה קלה. האוכל נהדר, שומעים את הטריות ורואים אותה, אבל האנשים והסיפורים בהחלט עשו את ההבדל. נפרדנו כשאנחנו יודעים שזו ממש לא הפעם האחרונה בה נפגש ושאנחנו הולכים רק כדי להתגעגע קצת.

חבל שאין לנו יותר רגעי נצרת בחיים, חשב כל אחד מאיתנו בנפרד. רגעים שניתן לשלוח בהם יד ולהגיע לכל מי ומה שתרצה. למגש כנאפה חמים, לריח של קפה עם הל, לאנשים שלא למדו בשום פקולטה, אבל הם יודעים המון, לסוחרים שמחייכים אלינו ככה סתם, בלי סיבה, כי הם ראו שני אנשים מאושרים, שהולכים יד ביד, בסמטאות שהם לא מכירים.

נצרת יקירה, נעמת לנו מאד מאד. אנחנו עוד נחזור, בקרוב. ראי הוזהרת! דו קיום?

 

 

הצטרפו לדף של בייגלה בפייסבוק

קטגוריות:: אוכלים בחוץדודי כליפאהרהוריםמקומות שאהבנונעמה פלדנצרת

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (33)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת שיר-לי:

    כליפא ופלד.
    הכתיבה שלכם תענוג מזוקק וצרוף.

  2. מאת keren hod:

    מזמן לא הייתי בנצרת…. האם לא מסוכן לנסוע לשם ברכב ישראלי?
    ניראה שפשוטי העם רוצים שלום ורק המנהיגים שלנו עושים בעיות….
    רשמתי את שם המסעדה ואם אשתכנע שלא מסוכן אגיע אליה כי אוכל ערבי זה בהחלט לטעמי..

  3. מאת שושי אברס:

    אין מילים כי הבלוטות עובדות.
    הכתיבה שלכם בדואט מרנינה ויפה.
    כיף- עשיתם לי את היום ומאחר ואני חיה(זמנית) בלונדון נראה לי שנצרת תהיה מקום מועדף לביקורים שבארץ.

  4. מאת טליק:

    זה שירה של עגנון זה
    כשנגיע לשם,נחפש את המקום המופלא הזה

  5. מאת אירית:

    זוג משמיים אתם… אני שגדלתי בנצרת עילית והשוק היה לנו לחצר שעשועים, לא מכירה את המקום. טלפון של החברים החדשים לקחתם?

  6. מאת רוני:

    צחקתי וקראתי בשקיקה. אין עליכם

  7. מאת רננות:

    איזו כתיבה נהדרת של שניכם !!!
    כל כך נהנתי …..
    לדעתי גם בשטראוס צריך להיות גאים בכם וגם בעירית נצרת
    הרבה כבוד הבאתם סיפורים נהדרים
    עם תמונות נפלאות – תמשיכו כך .

    • מאת naama peled:

      אני לא בטוחה ששטראוס היו בוחרים בנו להובלת הקמפיין שלהם, הם מחפשים פושטקים לייט ולא כאלה שהמילים "לא" ו"אסור" מציתות את דמיונם.

  8. מאת מיכלי:

    אני מתה על נצרת. ומכירה את אל ג'נינה. קוראים למסעדה גם אבו מאהר והיא ממש מצויינת וזולה. הבלוג שלכם מצויין אני הולכת לשתף את כל חברי.

  9. מאת ליאור:

    הגעתי אליכם דרך התגובה שהשארתם פה :
    http://groups.google.com/group/wpheb/browse_thread/thread/3cee6957040bab98/d9d96696f91f5cdf?lnk=raot&pli=1
    נתקלתי באותה בעייה של שירשור תגובות.
    איך פתרתם את הבעייה ? האם השתמשתם בתוסף ?

  10. כרגיל, אף פה לא נשאר יבש. דודי ונעמה, סחטיין.

  11. מאת איילת נתנאל:

    נעמה
    עשית לי לבכות
    שומר הלילה הסמטאות והכוכים צרובים על לוח ליבי גם אם אין סיכוי שאחזור אליהם (לפחות לא כתושבת קבע)

    • מאת naama peled:

      איילת אהובה,
      יש משהו שנורא קשה להסביר במילים בפחד הזה עד שהשומר לילה מגיע. ידעתי שאת מכולם תביני.
      מצד שני, התנועה הקיבוצית גם אחראית לכך שנדע איך נראה חצב ואיפה מוצאים ביצים של חלזונות. לא?
      מתי את כבר באה לבקר אותי?

  12. פששששששששש… ארוך ארוך אבל מרתק עד לשליפת סיב הפטרוזיליה האחרון מבין השיניים

  13. מאת שואלת:

    התחלת לספר כנקבנ עברת לזכר
    לא ברורה זהות ושיוך הכותב והמעבר מנקבה לזכר וחזרה מבלבל

  14. מאת שואלת:

    הכוונה להחלפת זהות תוך כדי כתיבה בין נקבה לזכר

  15. מאת איילת קרבצקי:

    אל ג'נינה הי אחלה מקום לדעתי שווה יותר מדיאנה, אני מכירה את המקום כבר 20 שנה ואף פעם לא נפלתי בה
    פעם הבאה לכו על הצלעות טלה שלהם חבל על הזמן

  16. מאת איילת:

    תגידו..רוצים להתחתן? איתי:).
    אם את זה אני קוראת על הבוקר ולא את העיתון היומי-אני נחשבת מכורה??כנראה שכן.

  17. מאת אילת:

    נעמה ודודי, יש לכם כישרון להעיר לי את הבלוטות על הבוקר והכתיבה המשותפת של שניכם היא בכלל חגיגה! אם הספקתי להכיר אתכם דרך הבלוג, הרי שתוך שבוע גג תסעו לשם שוב במקרה הגרוע ויש אפילו מצב שזה יקרה היום או מחר במקרה הפחות גרוע, כן?

    נעמה – מה זה לא ישנה בלילות? חדשות קיסריה האחרון – עמוד 24 למטה – תתקשרי אלי ונתקן אותך :)

    יום נפלא שיהיה לנו!

    אילת

  18. מאת אילת:

    ורק עכשיו שמתי לב שזה בכלל פוסט מן העבר..משום מה הופיע אצלי בעמוד הבית בפייסבוק הבוקר :)

  19. מאת אילן תלמוד:

    תענוג לקרא !

  20. מאת שירין אחמד:

    נסו לשלב ביקור ב- "רידא" וב- "סודפה", שנמצאות לא רחוק מאל ג'נינה.

  21. מאת מאוכזבת העם:

    הבלוג הזה, שכתוב כל כך טעים ומפתה, הביא אותי לקום בבוקר ולשכנע עוד חברים לוותר על יום עצלנת חביב במרכז, ולנסוע רעבים ומפנטזים לנצרת. מה אני אגיד לכם, התאכזבנו קשות. המסעדה לא מפנקת בלשון המעטה. למעט הסלט ארוגולה, כל הסלטים שגרתיים. כאלו שיש בכל חומוסייה סבירה פלוס. מנת העוף בשום שלי נראתה כמו בונזו ברוטב והייתה קצת יותר טעימה מזה… הקבב היה לגמרי לא רע. ועוד לחשוב שאנחנו יושבים מטרים ספורים מדיאנא האלמותית. סליחה דיאנא שככה בגדנו. מבטיחים שזה לא יקרה יותר :-(

  22. מאת שרית שפן (jokerit ):

    טוב , אז אתמול היינו באל ג'נינה בנצרת , בככר המעיין , היו אולי 200 איש לפי דעתי , היו הרבה סלטים , וכל הזמן מילאו את הצלחות , היה קובה בורגול , היה מנסף שזה אורז שמבושל במים שבו בושל בשר הכבש , עם בשר כבש מעל צנוברים ושבבי שקדים , היו בשרים קבב על מקלות קינמון , אנטריקוט , פרגיות , והיה יין לבן ואדום על השולחנות חוץ מהשתייה הקלה , היה ממש מקסים , ובואו לא נשכח את הקינוח המדהים כנאפה עם גבינת עיזים , בלי צבעי מאכל פוספוריים , וגם האווירה והאנשים , והגשם היורה שנתן את המחזה היפה ביותר של הטבע , אלוהים אדירים כמה היה מרגש .

  23. מאת גדי שטרנבך:

    ביום ראשון הזדמנתי לנצרת עם זוג תיירים. מאז הפעם האחרונה שהייתי הספקתי לקרוא את הבלוג שלכם על אל-ג'ניינה (להתפעל מהמעברים הזורמים בכתיבה, הניכרים רק במין הכותב/ת) ולזכור אותו.
    בעקבות הבלוג החלטתי לשנות ממנהגי בנצרת. במקום לבקר את ידידי דאהר וגם לאכול אצלו ב"אל-רידא", הלכנו לנסות את אל-ג'ניינה. צריך אולי להתחשב בעובדה, שהיה יום א' אחה"צ (בנצרת) והיינו הלקוחות היחידים במסעדה וגם לאמר, שלא הייתה ממש נפילה, אבל הסלטים, שהיו, יש לציין, כולם טריים ועשויים במקום, לא הפילו אותנו מהכסא. הסמבוסק היה טעים מאוד וכך גם הקובה, אלא שזו היתה חסרת צנוברים לחלוטין. צלעות הטלה היו יבשות ועשויות מידי. בשרו של הלוקוס בגריל היה אפרפר ויבש (האם הלוקוס היה לוקוס הודי קפוא, שכמוהו ניתן להשיג עכשיו בשווקים ב 30 ש"ח הקילו?). הכנפה הייתה טובה מאוד. בפעם הבאה נחזור לאל-רידא. למחרת אכלנו ב"פאטוש" מסעדה ערבית מצוינת בחיפה.

  24. מאת lubin:

    I mean, nice site. Check out my blog too.

  25. מאת עומר:

    שאלה: האם ידעו שאתם כותבים לבלוג?

  26. מאת לוי אלישע:

    התארחנו בשישי שבת האחרון בנצרת . 3 מבוגרים וילד.נהנו מאוד!

    היחידי שפגם בהנאתנו המושלמת היה מלך הדגים.

    הזמנו פיתה עם שרימפס המפורסמת. אחרי שני ביסים ריקים שפכתי את תוכן הפיתה בצלחת-המון סלט ירקות , שרימפס אחד! חתוך לחצי ו6 חתיכות קטנות של קלמרי

    אני חושב שהפרסום עלה להם לראש וחבל

  27. התמונה האחרונה של הכנאפה עשתה לי קרייבינג מטורף לזה או בקלוואה או כל דבר מתוק ומזרחי! יאמממי!

השארת תגובה