שואה? לא תודה

"גבהים, חושך, שממיות, חשופיות, צפרדעים, כל דבר רירי, סטירות, הומלסים ותמונות שואה" מניתי פעם את פחדי באזניו של טולילו, חברי הטוב.

טולילו הסתכל בי בעיון, כמו שהוא תמיד עושה ואמר שאני ממש האריה מוג הלב וגם שאמא שלו שרדה את צעדת המוות.

את רוב שנות ילדותו טולי בילה ללא אמא ועם מפתח על הצוואר ומבשלת שבישלה לו ולאחותו אוכל של שווארצעס, שכבה עם אבא שלו, ניקתה את הבית וגם בדקה שטולילו ואחות שלו מנקים מאחורי האוזניים וקראה להם "כפרה" בכל פעם שהם הביאו תעודה טובה מבית הספר או הורידו את הפח. היטלר בכבודו ובעצמו לקח לטולילו את האמא שהפכה את השואה לקריירה, התרוצצה בבירות העולם וחזרה הביתה רק כשהיומן שלה התרוקן לכמה ימים מאנשים שרצו לשמוע איך זה ללכת יחפה בשלג ולשמור פרוסת לחם יבשה שבועיים בכיס ולאכול אותה עם העובש כאילו היתה מעדן מלכים.

"בטח היא אמרה לך לגמור הכל מהצלחת ושאוכל לא זורקים, הא?" ניסיתי עליו את אחת מקלישאות השואה הנפוצות. אבל טולילו אמר שממש לא וכשהיא רוצה להציק לו (והיא רוצה די הרבה פעמים) היא אומרת לו שעם הכרס שיש לו הוא יכול היה לשרוד יופי במחנה ולהגיע לסוף השואה די חתיך. "אחלה אמא" ליטפתי לו את הכרס העגולה וטולי נאנח בכבדות ואמר שהיא נדפקה קשות ושמאז השואה היא "משרשרת" אליו ואל אחותו את כל החרא שהיטלר האכיל אותה.

אני מנסה להזכר מתי היתה הפעם הראשונה בה שמתי את כפות ידי על העיניים כשהקרינו תמונות "משם". בכתה ב` לקחו אותנו לטיול שנתי ביד מרדכי, אני זוכרת שכהכנה לטיול, שוש גונר נכנסה לכתה וספרה לנו את "שבועות בחבית" כהכנה. הייתי מוקסמת מהילד האמיץ שקפץ מהרכבת ומהזקנה הפולניה שהאכילה אותו גזרים מבושלים וחלב חם.

שוש גונר מעולם לא היתה ידועה בחיבה מיוחדת לילדים או לעולם באופן כללי. היא היתה נכנסת לכתה בפנים חמוצים, קארה מוקפד וספר. היו לה סיפורים נהדרים ואני שמאז ומעולם היתה לי חולשה לסיפורים זוכרת לה את "האולר" של שלום עליכם ועוד סיפור נפלא של אוסקר ווילד (נדמה לי…) על ענק נצלן וגמד נאמן שקופא למוות בגלל חברותם (ואם אתם כבר פה אשמח אם מישהו ימצא לי אותו).

היום אני מבינה ששוש גונר היתה מורה נדירה שלא פחדה מילדים, לא היו אצלה דרדסים ולא פינוקים, היא חשבה שילדים יכולים להתמודד מצוין עם תכנים `טיליגנטים והיא היתה המורה היחידה שכשהיתה ממלאת מקום לא הוציאה אותנו לשחק בחוץ בכדור. אל יקל הדבר בעיניכם, אלו היו ימים בהם ילדים עדיין לא התכבדו בריטלין ובמשככי טירוף. במקום זה היא הוציאה דבר ראשון את קובי בן סימון ודוד יפרח מהכתה, ישרה את החצאית והוציאה ספר. לפעמים אני חושבת שזה לא הוגן שהיא הוציאה אותם כי תמיד בסוף השיעור מצאנו אותם יושבים צמודים לדלת ומקשיבים.

ילדה שמנמנה עם פרורי במבה על החולצה משוטטת באולמות המוזיאון של יד מרדכי. כל הילדים בכתה כבר ליד האנדרטה של אנילביץ', שותים מיץ פטל ואוכלים ממתקים וסנדוויצ'ים שאמא שלהם הכינה להם, והמורה מחפשת אותי בעצבים ושולחת את המבוגר המלווה עם הנשק לחפש אותי בפנים. הוא מוצא אותי עומדת מול התור ללחם בגטו ומושך אותי בזרוע בכעס. הוא בטח כעס שנתקעתי בשואה כשכולם כבר היו עמוק בתוך הגבורה. אשת ראש העיר, שהיתה המורה שלי בכתה ב', נתנה בי מבט קר ונוקב ואמרה שעם החלויימס שלי אני לא אגיע לשום מקום ושאי אפשר לחכות לי תמיד שאני אגמור את העניינים שלי וגם שאני אשתה כי אני נראית לה לגמרי מיובשת. אז שתיתי. לא רציתי להכעיס אותה יותר.

אחר כך רציתי לראות כל דבר על השואה. יש לציין שהטלוויזיה באותם ימים היתה נדיבה בתכנים "שואתיים" ולא בררה את זמני התוכניות. הכל הלך אז – אנה פרנק, מחנות, גטאות, מריצות, עירום, רזון, דרגשים, קרחות, זוועות ואני בלעתי הכל וביקשתי עוד.

הייתי בכתה ג` ונשארתי חולה בבית ביום השואה. אין כמו להיות חולה בבית ולראות שידורים של החינוכית בשחור לבן, נכון? רק שבמקום "רגע ודודלי" או "הילדים משכונת חיים" פגשתי בשעת צהריים את הסרט הנורא "לילה וערפל". כן, עדיין זוכרת את השם כפי שאני זוכרת את אותו איש שילדי שהביט בי במבט מבוהל, אולי מופתע מהבזק המצלמה בגיהנום.

אחר כך פגשתי את האיש הזה בכל מקום, בכוך בו הונחו המעילים שלנו, במעלה המדרגות, תחת מיטתי, בין עצי הפיקוס שמול ליבוביץ, בחלון השירותים, בחלום. אינני יודעת מדוע דווקא התמונה הזו מסמלת את הסיוט שלי. בזכרוני חרוטים גם נשים ערומות, הררי שיער לפיאות, אנשים תלויים בפתח המחנה, גבר מוכה רעב, כורע וזועק מול גדר התיל במחנה והזקנה שחצי פניה מכוסים באריג שחור. אבל האיש הזה, עם המבט המבוהל תמיד שב אליי. לפעמים הייתי עומדת על השרפרף באמבטיה מול הראי ועושה לעצמי את המבט הזה, כדי להבהיל אותי ולגרד את הפצע.

מאז מיד עם תום הפסח אני נכנסת לכוננות, לא פותחת טלוויזיה ולא קוראת עיתונים, עד יעבור זעם. בימים אלה אני נותנת מקום של כבוד לרדיו, נראה שבמדינת ישראל מוות ושירים הולכים יחד מצוין.

אני מתבוננת על השואה "מעבר לגדר", מרחוק, ומסרבת בכל תוקף להישיר מבט אל הדבר האמיתי. בילדותי הקפדתי לשבת בצד שמאל של אוטובוס המועצה כדי שאוכל לראות את הסבא של בן חיים יושב במרפסת, שתוי ומקלל. אמרו עליו שראה את הנורא מכל ובגלל זה השתגע. הוא היה רזה כמוזלמן עם זיפי זקן וטינוף בן כמה ימים, פעם צבט את לחיי כשבאתי לבקר את בועז ובהיתי הרבה מדי זמן במספר שעל ידו. "מיידלע" אמר ואני ברחתי. היה לו את המבט של האיש מ"לילה וערפל" וחשבתי שאולי מצאתי אותו או שהוא מצא אותי. מאז הפסקתי ללכת לבקר את בועז וחזרתי לפקוד את מסיבות הכתה הפרועות שלו רק אחרי שהמוזלמן מת.

כשהייתי בתיכון התחילה המודה הזו של העליה לאושוויץ. לא היה שום סיכוי שיבחרו בי כחברה במשלחת כי הייתי חולמנית ועצלנית והם חיפשו את מיטב הנוער שייצג אותנו בכבוד מול ערימות המזוודות והנעליים. בחרו את זהר ודגנית שהיו גם חרוצים וגם יפי בלורית וטוהר וכל ילדי האיכרים האחרים התמרמרו למרחקים ארוכים. רק אני הייתי אלכסנדר המאושר ושמחתי שהחוויה הקשה נחסכה ממני ושיש שכר לעצלנים (ולמשוררים).

פרס הניחומים לכל מי שלא נבחר לצעוד על אדמת אושוויץ הנחשקת הייתה שיינה, אשה קטנה וקצת צולעת שאיבדה כל מה שהיה לה "שם". היא דיברה בשקט על אנשים בגטו שהפכו לצללים, על צמתה הזהובה שהצילה אותה ועל הסלק הקפוא שאכלה. חשבתי שאני שונאת סלק ושמשהו באמת נורא צריך לקרות לי כדי שאוכל את זה. "תחשבו שאתם צריכים לבחור דבר אחד לקחת איתכם למסע, מה הייתם לוקחים?" היא שיתפה את הקהל כשהרגישה שאנחנו חושבים שהצילצול הוא בשבילנו, אבל המבטים הזועמים שקיבלנו מהמורות שלנו שהשגיחו שנתנהג למופת מול הזקנה מהשואה העבירו לנו את המסר שמהשואה לא ישחרר גם הצילצול, ונאלצנו לשתף פעולה. רובינו אמרנו שהיינו לוקחים את הווק-מן או את אוסף הפוסטרים של בוי ג'ורג' שנתלש בקפידה מ"מעריב לנוער". אני לא הצלחתי לבחור מה מתוך הדברים שלי הייתי משאירה מאחור כדי לשרוד את המסע וחשבתי שהייתי לוקחת בכיסים את אוסף המיניטורות שלי ובמבה.

כשאני רוצה להפחיד את עצמי באמת, יותר מאשר לעשות פרצופים מפחידים בחושך מול המראה, אני חושבת שלא הייתי שורדת את צעדת המוות כי כפות הרגליים שלי קטנות מדי וקשה לי ללכת עליהן לפעמים. בטח היו יורים בי ומשאירים אותי בצד הדרך. אבל זו מחשבה שפחות מפחידה אותי מלהכנס לאושוויץ או לסייר ביד ושם.

אודים מוצלים עברו בחיי ואני בחייהם, חלקם כבר מתים, חלקם עוד מעט יכבו. הקשבתי להם בענין וכשלא דיברו, התבוננתי. בתיה, מהקיבוץ, שעבדה בקילוף בצל כי שום דבר לא גרם לה לבכות. היא היתה פרטיזנית וחנקה את הבת שלה ביער כי בכתה. בכל יום בדיוק בשעה רבע לאחת עשרה היא היתה מתייצבת בחדר האוכל ומחכה שהעוף המכובס יצא. אם אחרו להגיש את האוכל היא היתה מקימה מהומה. "ככה זה "ההם" פוחדים שיחסר" היתה ממלמלת לעצמה שמחה ערוסי שהיתה השוורצה של הקיבוץ וצרתה הגדולה של בתיה, עוד מהמים שהן עבדו יחד במכבסה.

"אין רעות חולות יותר מהרעב והקור" היתה אילקה, חברתה הטובה של בתיה, קמה להגנתה. "מתי רעבת בפעם האחרונה, שמחה?" הייתה מסננת אילקה ברשעות ושמחה היתה שותקת מיד ומתכנסת בעצמה, כי לא רצתה שאילקה תמשיך את המשפט ותספר איך הקיבוץ עשה טובה לשמחה ואסף אותה מהמעברה, בלי גבר ועם ילד שאלוהים יודע של מי הוא. 1:0 לאשכנזיות.

שלום עליכם

"קשטי את הכתה בתמונות שואה! תמונות זה גם יפה וגם חשוב" אמרה המנהלת הגמדה בבית הספר בו לימדתי. "את לא יכולה ללמד על יום השואה בלי תמונות" היא זרקה ערימת תמונות בשחור לבן עם מוזלמנים, תלאים והכל, על שולחן חדר המורים וביקשה שאתלה לקישוט על הקירות באופן מידי. לכי תסבירי לאשה הזו שתמונות יכולות להפחיד, שצריך הכנה, שהכתה שלי יודעת על השואה ועל העיירה היהודית הרבה יותר ממנה. אבל היא רצתה קישוטים ושיהיה בטוב טעם וטעמי לא היה כטעמה. אני לא תליתי והיא שחררה אותי בתוספת מכתב "לא בבית ספרי" בסוף שנת הלימודים.

שואה לא חסרה לתלמידים שלי. הם הכירו את "האתרוג" ואת "האולר" של שלום עליכם. גם ילדיה של קדיה מולודובסקי לא היו זרים להם. הם התידדו עם הילדה איילת מהפרוור בוורשה וחגגו את נצחון החורים על החומר במכנסיו של פרץ הלץ. בתום חופשת חג הפסח לימדתי את כתת הפלא שלי את "שיר הפרטיזנים" וגם את "אשרי הגפרור" וכריסטי שרה סולו את "רוח עצוב" ולענבר היה קטע סולו ב"חי אני כעשב בר".

"אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה" הם שרו בגרון ניחר. שורות שורות הם עמדו על הבמה, צועדים עם הפנים אל המחר (שאלוהים יסלח לי על ההעמדה והדרמה. זה מצטלם טוב וההורים התרגשו בטירוף). איה הערביה, איברהים הבדואי, כריסטי וטניה מרוסיה הלבנה, שון אמסלם ודין אמזלג וגם טונג, שהיה בנה של עובדת זרה מנפאל, שכל הילדים קראו לו ג'קי צ'אן והוא היה נעלב. פרטיזנים בחולצות לבנות, בנעלי ספורט ובסנדלים ורודים, עמדו כתף אל כתף, לרגעים בעלי גורל משותף. טונג עמד אצלי ראשון בשורה ושר בעיניים נוצצות ובכוונה גדולה.

בכל יום שואה אני נזכרת בחריצי עיניו הנוצצים של טונג. אולי עכשיו הוא כבר לא בארץ, יכול להיות שגרשו אותם. פעם הוא בטח יספר למישהו על העם המוזר הזה, בעל מיליון הנשמות, שאחרי פסח הכל נופל לו מהידיים ופתאום מתחילים להיות לו שירים יפים ברדיו ורק התמונות לא משהו.

http://www.youtube.com/watch?v=2GsKBpvk414

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

.

קטגוריות:: הרהוריםנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (39)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת avi sadeh:

    נעמה אני איתך ביום שני

  2. מאת מוטי בר און:

    כתיבה נפלאה , מרגש מאד כמי שחי כל חיו בבית של ניצולי שואה.
    בלוג מדהים

  3. מאת נעמה פלד:

    אבי – אני אחכה לך.
    מוטי יקירי – תודה, תודה, תודה. זה חשוב לי.

  4. מאת דני ססלר:

    יפה מאד. וגם אאזין

  5. מאת ששת שצ:

    זו דרך מעולה להתמודד עם האימה שבמילה : שואה

  6. מאת ג'וד:

    תודה על פוסט מצמרר ומרגש.

  7. החזרת אותי הביתה לתקופה בה קראתי כנערה כל מה שרק ניתן על השואה, על הטלויזיה שנותרה כבויה ביום השואה כאילו היום הזה לא קיים.
    על ההמנעות שלי היום מלראות תמונות הקשורות בנושא. ואני לא חושבת שאי פעם אסע לפולין למחנות ההשמדה.
    טוב לדעת שאני לא לבד. ריגשת אותי.

  8. מאת bigjack:

    כואב….כואב….כואב….
    ריגשת אותי עד דמעות
    בהפוך אלייך אני חולם לנסוע לשם עם אבא והבנים לראות ולהראות 3 דורות מהעם היהודי ששורד ומשגשג.

  9. מאת תחיה:

    אקשיב לך

  10. מאת אלדד:

    אני עומד להרגיז את כולכם. אולי אחרי מה שאכתוב כאן אהיה בעיניכם מוקצה מחמת מיאוס – אבל אני חייב להוציא מה שיש לי בבטן.

    קודם כל הקדמה: אין במשפחתי אנשים שעברו את השואה. כל משפחות אבי ואמי עלו לארץ מפולין בתחילת המאה. בסביבות השנים 1918-1919. היו דיבורים על איזו דודה שהיתה שם, שרדה ועלתה לארץ. לא עשו סביבה ענין וגם היא לא, והיה גם איזה בן דוד רחוק שגם הוא ניצל (היה ילד קטן) וסיפרו שהוא מתעורר בלילה עם חלומות זוועה. זהו. לא דיברו על השואה גם ביום השואה.
    אז ככה:
    תמיד היה לי קצת כישרון כתיבה. הייתי כותב החיבורים הטוב ביותר בכיתה, משרבט שירי אהבה בחרוזים אותם הייתי שולח בפתקים לכל הבנות, וגם הקריין של בית הספר. בכל טקסי ימי הזיכרון היו דוחפים לי איזה שיר/מקאמה/יזכור לקרוא בהטעמה הנכונה לפני כל התלמידים, המורים והאורחים החשובים שהביאו במיוחד לכבודי.
    בתיכון היה לי מורה להסטוריה שהיה גם סגן מנהל בית הספר. הוא היה ניצול שואה. אדם חמור סבר שאף פעם לא חייך. יראת כל התלמידים. מהיום הראשון לא היתה כימיה בינינו. לא סבלתי אותו. גם הוא לא סבל אותי – ודאג שכל בית הספר ידע זאת.
    לפני הבגרויות התאמנו הרבה בכתיבת חיבורים. בכולם קיבלתי ציון טוב מאד.
    כמובן שחלק מהנושאים שהתבקשנו לכתוב עליו היו השואה, תקומת עם ישראל, עצמאות המדינה וכיוצא בהללו.
    אז כתבתי, ויום אחד בתחילת איזה שיעור קוראת לי המחנכת לעמוד לפני הכיתה, ובהתרגשות רבה מספרת לכולם שחיבור שכתבתי על הנושא הוא אחד המעולים אם לא המעולה ביותר שקראה בכל שנות ההוראה הרבות שלה, והחיבור הזה יפורסם בעיתון בית הספר וגם יישלח למשרד החינוך כדי שיפרסמו אותו בתפוצה ארצית.
    ואחרי מספר שבועות יוצא עיתון בית הספר ואין זכר לחיבור שלי. לא שאלתי כלום – חשבתי אולי לא מצאו טעם לפרסמו בתפוצה קטנה כזו וישר יראה אור בתפוצה ארצית. אחרי כמה חודשים יצא עיתון ארצי – וגם שם כלום.
    עבר זמן עד שיום אחד אזרתי אומץ, ניגשתי למחנכת ובדחילו שאלתי אותה מה קרה.
    התשובה היתה קצרה: "סגן המנהל פסל אותו".
    שאלתי למה.
    "כי כתבת שם באיזה משפט שעם ישראל הוא עם מזוכיסטי".
    ובזה נגמר הסיפור.
    מאז אני לא רוצה לשמוע על שואה- כי כאשר מזכירים אותה מיד עולה לי תמונה של אותו סגן מנהל, על חיוכו הציני עם שיני הערפד והעיניים הקטנות שמסתכלות עלי בשינאה.
    ועברו כבר כמעט 45 שנים.
    עד כאן סיפורי.

    אני בהחלט חושב שהשואה היא דבר נורא שקרה לעם ישראל. אני בהחלט חושב שאסור לשכוח ואסור לתת שדבר כזה יקרה שוב.
    אבל יש בי גם כעס עצום על הדו פרצופיות כלפי אותם ניצולי שואה ששרדו, שחייהם אינם חיים. מסחרו את ענין השואה, כל מי ומי בהנהגת המדינה מדברים עליה כל הזמן, אבל חיכו 60 שנה עד שכמעט כולם ימותו כדי להיזכר ולתת להם קצת פרורים. בנק מחזיק כספים שלהם במאות מליונים ומסרב להחזיר. "יהודים טובים" שהתימרו לפעול כדי לעזור להם גנבו את הכסף שקיבלו בשבילם. הנוער שנשלח למחנות ההשמדה כדי להבין מה קרה שם הופך את המסעות המצמררים הללו לטיולים שנתיים וכאשר הם חוזרים אומרים "היה אחלה. כיף של טיול".
    אז תעזבו אותי במנוחה. אני לא נוטל חלק בזה.

    • מאת קובי:

      אלדד, זה לא העניין. יום השואה זה לא יום למען ניצולי השואה שעלו ארצה . יום השואה הוא יום זיכרון לכולנו שלא היינו שם ומבינים את ההשמדה והמלחמה והעקירה מתרבות וחיים על כל הבטיה.
       

  11. מאת אלדד:

    נעמה יקרה
    נעמה:
    את כותבת נפלא. כל פעם ממרגשת אותי מחדש.
    אבל אם את עומדת להגיש תכנית על יום השואה רק רציתי שתדעי שיש אנשים שהיום הזה עושה להם רע – אבל לא מהסיבות הנכונות.

  12. מאת איילת נתנאל:

    כרגיל, מרגשת אותי. משובחת משובחת משובחת

  13. מאת סתיו אדם:

    השפחה הגרעינית שלי חוותה את השואה ….
    לצערי 3 מתוך 4 הסבים והסבתות שלי כבר לא בחיים
    היו להם סיפורים מדהימים על ההישרדות, על הפרטיזנים
    על הבריחה …בשום מקום הם לא הרשו שירחמו עליהם
    גם לא לנו …הם היו ….

    במדינה נהוג להתייחס לשואה או לצבא כפרה קדושה שאי אפשר לשחוט אותה …..אהבתי את מה שכתבת …מאד …וביום שני אולי בפעם הראשונה
    מזה כמה וכמה שנים ( משהו כמו 30 ) אני אאזין לרדיו…..

    תודה

  14. מאת שמוליק:

    חזק מאוד ומרגש, זיכרון חוויתי של השואה שונה מאחד לאחר ואף המשמעות לגבי כל אחד אחד יכולה להיות שונה, אבל תמיד אלו חוויות ומשמעויות שמציבות את הכלל לפני הפרט, ואת ההקדמה הארוכה אני מייחד לתגובה של אלדד שאותו איני מכיר, אבל קומם אותי באופן שלא יכולתי להבליג, אגוצנטריות חסרת תקנה (כתובה יפה מאוד) של אדם סומא שמעמיד את עצמו במקום שרק אלוהים יכול!

  15. מאת Siam:

    מרגש עד דמעות
    הגיע הזמן לעבור לכתיבת ספרים
    איזה כשרון נדיר את
    )(

  16. מאת ערסlight:

    דום שתיקה. מין צמד מילים מהמשחקים של פעם שאיבד מקסמו.

    ולמה נזכרתי? כי המילה שואה מאלימה אותי. אולי המילה היחידה שמשאירה אותי נבוך, מתכווץ, שותק, מדחיק ומתקשה לראות את הצד המצחיק.
    ואני יודע שתמיד יש צד מצחיק רק שהפעם הוא היטיב להתחבא.

    ואת כותבת כמי שמצאה את הדרך. קראתי "שואה" וחייכתי.

  17. מאת אלדד:

    בקשר לסיפור שהזכרת על הענק והגמד- נראה לי שבמרחק הזמן עשית קצת מיש מש :)
    אכן מדובר על אוסקר ויילד, שפרסם קובץ סיפורי אגדה בשם
    The Happy Prince and Other Tales (בעברית "הנסיך המאושר ואגדות אחרות")
    בין האגדות יש 2:
    הענק וגנו (The Selfish Giant) על הענק שסרב לתת לילדים לשחק בגנו (לא אספר מה קרה אחר כך כדי שיסקרן אתכם לקרוא את הקובץ).
    הידיד המסור (The Devoted Friend) על הטוחן שהעביד עד מוות את הנס הקטן.
    האם יכול להיות שכיוון שקראת את האגדות הקצרות הללו ברצף בילבלת בין שתיהן?
    האם לזה התכוונת?

  18. מאת נעמה פלד:

    אלדדי,
    אתה זוכה בתואר הידיד המסור (והחכם, והגאון והמציל נפש אחת בישראל וכיוב'…). עכשיו עליי למצוא את הספר בחנויות לספרים משומשים, אבל בהחלט נתת לי קצה חוט.
    שימחת אותי מאד מאד.
    נעמה

    • מאת מימי:

      נעמה, הפוסט שלך נגע במיתרי ליבי. ולגבי הספר – בקשי מאיתמר, הוא מוצא הכל.

  19. מאת veredgy:

    נפלאות דרכי האל, כך אומרים, ואני כדור שני לניצולי שואה, מאמינה שאכן כך הדבר.
    אמי ז"ל, ילידת טרנסילבניה בה ההונגרים, יחד עם הגרמנים, דאגו ליישם את הפתרון הסופי ושלחו את כל משפחתה לאושוויץ, היא היחידה שנמלטה מידם הארוכה בשל סיבה פרוזאית פשוטה. היא לא הייתה שם.
    בגיל 16 (ילידת 1915) ברחה אמי מהכפר בו נולדה, מבלי לספר דבר להוריה, המרדנית, ועברה לבוקרשט. בשל היותה בין הרומנים ולא בין ההונגרים, הצליחה להסתתר בעיר הגדולה ולעבור את השנים הנוראות ללא פגיעה (לפחות פיזית). משפחתה כולה, 7 אחים ואחיות, וזוג הורים נשלחו לאושוויץ, הצעירים כמעט כולם שרדו, עם מספרים על הידיים. אמי הייתה היחידה שלא היה לה. ובכל זאת היא ניצולת שואה, שלא לדבר על אבי.
    סתם אנקדוטה אחת מני רבות.
    ואני מסכימה במאה אחוז עם אלדד בעניין השוד והגזל של המדינה, שהתנהגה במקרה הזה כבולשביקית גמורה, והתייחסה אל הניצולים כאל קרש קפיצה או אבן בנייה של המדינה הצעירה, אך עליהם עצמם לא חשבו פרנסיה, מלבד אלה שהתפרנסו מהשואה ביד רחבה על חשבון הניצולים. אני גם מסכימה באשר למסחור ולטיולים החצופים של התלמידים בפולין, רובם באים לטיול , לבילוי וגם מתנהגים בהתאם.

  20. מאת עינת:

    לאמי ז"ל היה פטיש שואה ואהבה בלתי -ניתנת לריסון לספרים.
    מה שלא גרם לשושנה השכנה ,האוד מהונגריה ,לרכוש לה ולו גרם אחד של כבוד.
    הייתי בת חמש או שש …גג שבע ,כשהבנתי שהכל בחיים נמדד בגרמים ובכף יד קעורה. "כוכוה גרמים לחם היינו מקבלים לכל היום ומזה חויים או מתים "היתה אומרת שושנה במבטא שגרם ל'גובי' , בתה הצעירה, להיות בלתי- פופולרית בעליל בין הילדים בשכונה , ומושיטה את כף ידה אל מול עיני. בידה השניה היתה תמיד כף מעץ. בכף הזאת נבחשו תבשילים שונים .היתה נדחפת אותה כף אל הסיר וממנו נדגמו אדים ושושנה היתה מוליכה אל קרוב מאוד לשפתיה ,שואבת טפת אויר ,ממצמצת בשפתיה ואומרת. טוב. יש הכל . משושנה למדתי איך מכינים חביתה ומדוע אמא שלי הצברית המפונקת , שאצל שושנה לא היתה מקבלת אפילו שליש פינה בדרגש הכי מעופש,לא עוברת סלקציה .
    אמא שלך שוברת את הביצה אל קערה ואת הקלפות לפח. רק ממה שנשאר בקליפות ומשאריות שבקערה, הייתי יכולה לנוגב עוד כמה גרומים ויומיים של חיים, אמרה שושנה מדגימה באצבע את שיטת הייבוש והניצול המירבי של שבר קליפת ביצה. את הטוסיק ריססו לנו בדי די טי,הוסיפה. אנה פרנק ,מאה ילדים שלי , הבית ברחוב הצפורים , מילא 18 ,עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי(שני כרכים),קצטניק ,אימרה קרטיס ,יותם הקסם …ועוד רבים וטובים ,כולם היו בהישג ידי כילדה וכנערה ואף נקראו בשקיקה וברעב ( קנוט המפסון -אולי לא קשור אבל הכי רעב שיש ) ומכולם הכי קשה בעיני ולדמיוני הוא הצפור הצבועה של קושינסקי.
    כמובן שהייתי מרותקת לכל אוד ולכל מועל יד ששודרו בשחור ואף בצבע ברבות הימים והממצאים ( רק טכניקת המוות אינה יכולה להתפתח ולהתעלות על המכונה הנאצית ) ,אך אצלי הזוועה חקוקה דווקא בריחות הקרשים הפעורים של המחראות ובפצעים האיומים שהותירו ידיים מגרדות כנים , שמעולם לא הרחתי או ראיתי . החלק הפוטנציאלי להשמדה של משפחתי , ניצל. חלקם עלו ארצה מרצון מאוסטריה דקותיים לפני פרוץ השואה , וחלקם ברחו מפרעות ,מרוסיה ארצה, בתחילת אותה מאה מכונמת להזוויע.
    גם אני , כאמי, משליכה קלפות ביצים שאינן מנוצלות עד תם ותמיד בתחושת אשם ובמחשבה על שושנה ומכף העץ בה אני מבשלת ובוחשת , איני טועמת אלא מריחה בלבד כדי לדעת שהכל יש.

    ואת הספר שברצונך להשיג ,כדאי לבקש אצל איתמר בזכרון. שרלוק הולמס של הספרים .

  21. סוף סוף מישהו מדבר על השואה בגובה העיניים. ולא מתרומם אל הקלישאות שדחסו לו לראש. שנינו באנו מאותו הכפר. את כל הדמויות אני מכיר היטב. והכל נכון כאור בצהריים.
    רגיש ויפה.

  22. מאת פרי:

    ריגשת!

  23. מאת roni:

    כתיבה מרגשת רבים מאיתנו חיים עם הסיוט אך לא יודעים או מתביישים להגיד ולאפיין את הקושי במילים. באומץ רב כתבת את שרבים רבים מבני דורינו מרגישים…

  24. פשוט נהדר.
    נכון
    וקולע.

  25. מאת סברו זה לא רק פיצה:

    בטח שאיתך!
    כתבת כל כך יפה מרגש ונוגע !

  26. מאת קפה על ענן:

    כתיבתך תענוג צרוף המביא לדמע וחיוך כשהקורא אינו מוכן
    כתיבה רגישה שבין יונתן גפן למאיר שלו אך עם טאצ' נשי
    היכן נחבאת עד היום? לא ידעתי שהאישה היפה שלפניי מחביאה כזה כישרון כתיבה.

  27. מאת נמרוד הלוי:

    כותבת נפלא נפלא!

  28. מאת רביד פלג:

    ביקור ראשון עבורי וללא ספק לא האחרון..

    כתיבה נפלאה, מרגשת, מפתיעה.

    אגיע בין שלוש לחמש. |חיבוק|

  29. מאת אדווה:

    אקשיב לך ברשת גימל
    היתרגשתי כאילו כתבת את המחשבות הפרטיות שלי
    כאן לראשונה ואשאר איתכם

  30. [...] שפעם כתבתי פה על טונג הפרטיזן מנפאל שכל הילדים קראו לו ג’קי צ’אן והוא היה נעלב? אמא [...]

  31. מאת תמנע קורץ:

    נעמה יקרה,
    אני שוב כאן בשירות המעריץ השרוף – אבל הופכת כבר בעצמי למעריצה שרופה.
    לקרוא את הדברים שכתבת, זה כמו להגיד – אחח.. את זה הייתי רוצה לכתוב בעצמי!
    מבריקה כתיבתך. פשוט מבריקה.
    נוצצת על רקע אינספור דברים שכבר נכתבו ונאמרו בנושא זה או אחר.
    גם כשזה נוגע לשואה, את נוגעת בבשר החי, מבלי לפחד לבחוש אותו או לשחוט את הפרה הקדושה.

    בעוונותיי הייתי מנחת סדנאות הומור וצחוק לילדים. בערב יום השואה עשינו הכנה ראויה לערב הכבד המצפה לכל עם ישראל ולילדים בפרט. נתתי להם לפרוק כל עול ולספר כל בדיחה אפשרית שאי פעם סופרה על השואה. היה שווה כל רגע ונתן להם לעבור את הערב בשלום.
    בעבודתי, אני נפגשת שוב ושוב עם ניצולים ועם סיפוריהם, אותם הם מפקידים בידי לכתוב עבורם.
    להיכנס לנעליו של ניצול שואה, להיכנס להלך רוחו ולראשו – זו אחת המשימות הקשות ביותר שיש.
    רבים מהם עדיין מתביישים בזוועות שחוו, כי היו קורבנות מאונס ולא נלחמו אפילו על חירותם.
    הם היו קורבנות פעמיים – פעם אחת של הנסיבות ופעם אחת של עצמם.
    אני מסכימה עם אלדד – אנחנו עם קורבן. אנחנו עם מזוכיסטי שסוגד לפולחן המוות.
    המוות הוא קדושה במחוזותינו ולא החיים.
    גם אני כבר לא הולכת לטקסים. נמאס לי לראות שתקומת העם היהודי מותנית באותה קורבנות,
    שהוליכה אותה לאבדון לפני 70 שנה……….

    תודה לך נעמה, שאת חולקת איתנו את עולמך.
    תבורכי.
    תמנע.

  32. מאת דנה:

    אכן כתיבה נהדרת.גם אני שתף קצת, ברשותך :) אמנם אני 'רק' בת 29, אבל דור שני לאבא ניצול שואה. הוא נולד בוורשה וברח עם אימו ודודו כשהתחילו להפוך חלק מוורשה לגטו, עד אז הם חיכו לסבי, שגויס לצבא האדום ונעלם. לאחרונה גילינו כי הוא שרד את המלחמה וחזר אל עירו כדי שהפולנים ירצחו אותו בלינץ'. בניגוד להרבה בני דורי, שואה עניינה אותי לא רק ביום השואה. אם לומר את האמת, הייתי אובססיבית. אבא שלי לא סיפר הרבה, לפעמים סיפורים 'חיוביים' כמו איך שבתור ילד שנראה פולני (בלונדי עם אף סולד ועיניים בהירות) היה מגן על חבריו מבית היתומים ומרביץ לגויים, או על הפולניה בכפר שהוא הסכים לשבת לה על הברכיים מדי פעם תוך שהיא יורקת על כף ידה וממרקת לו את הבלורית, רק כדי שבסוף היא תיתן לו מעט אוכל ("הייתי מוכן שהיא תקיא עלי רק שתביא לי משהו לאכול) ועוד סיפורים מעין אלו.
    רק בשנים האחרונות, עושה רושם שחשוב לו ש'נדע' ומספר לנו 'לא את בגרוע מכל' אבל משתף גם בסיפורים מזוויעים תוך שאני מקשיבה אני תוהה מה עוד יכול להיות גרוע יותר, מה הוא לא מספר לנו? ומתוך כבוד לאבי לא אשתף כאן את חוויותיו אלו, הוא סיפר 'רק לנו'. הייתי ילדה סקרנית ומוזרה ואם הייתם שואלים מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה עניתי 'ציידת נאצים'. לא הערצתי סלבריטאים אלא ניצולי שואה, ואמא שלי שומרת את מחברת השירים האמיתי הראשונה שלי, מכתה ד' ובה שירים על מוות, אנשים שמסתתרים בחביות וכו'. אבא שלי היום בן 77, היה איש שלא פשוט לחיות איתו, היום הוא בריא חיוני ושמח ותמיד היה ויהיה אבא נהדר שהתאמץ מאד לא להכניס את השואה לחיינו 'שלא יהיה עליכם עול, לא צריך לדעת הכל' הוא אומר.

  33. מאת פנינה מנור:

    כתבה מרגשת מאד, ואולי בגלל העובדה שאצלי זה ממש הפוך. הוריי הגיעו לארץ מסלוניקי בגילאי שנה ושלוש כשש שנים לפני פרוץ המלחמה. הם ממש הרגישו צברים, ולא התחברו לאירועי הגולה ו/או השואה, ואילו אני, שנולדתי כבר לאחר קום המדינה, וכילדה קטנה עקבתי באובססיה אחרי משפט אייכמן, נברתי בנושא השואה עד כאב, ורק אז, כאילו מישהו או משהו זעקו מתוכי, למדתי, שלמזלי הטוב אמנם משפחתי הגרעינית שרדה, אך כל משפחתם שלהם נספתה בשואה. מכאן, שלעולם אין לדעת, לאן פונות נטיותיו של אדם מילדות, ומדוע. רציתי רק להוסיף, שכמורה, היה לי חשוב מאד שהילדים יהיו קשובים לסיפורים (הם היו בטוחים, שאני, לפחות, בת של ניצןולי שואה. עד היום אני מנחה טקסי יום השואה, ונדבקת כאחוזת דיבוק לטלוויזיה ביום הזה. הלוואי שרק יישאר הטקס, ושלעולם לא נצטרך אנו או צאצאינו אחרינו להתמודד עם משהו דומה.

  34. הבאת בי דמעות. קראתי את זה כבר כמובן, אז וגם פעם. ושוב. אבל בכל זאת דמעתי.

  35. מאת עלית:

    את לא היחידה שסובלת מפחד התמונות,
    זה סיפורו של כל הדור שלנו שהאכילו אותנו בתכנים שלא מתאימים לנו. גם אני לא מסוגלת לראות ספרטים ממלחמת העולם השניה ושוחחתי על כך עם עו"ס והוא אמר שזו תפועה מוכרת ונפוצה רק הרבה לא מודים בכך. מהבושה שך מה יגידו.

  36. מאת עלית:

    ממליצה לך ולכולם לקרוא:
    http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1688165

השארת תגובה