אני לא סו-שף, אני סו-אלן! (כאן מכבסים כביסה מלוכלכת בכייף)

"התפקיד של סו-שף הוא ללמוד מהשף שלו ולעשות בדיוק כל מה שהוא אומר לו…" הוסיף חטא על פשע, דודי, השף והמתנשא הראשי של הבית.

"ללמוד? ללמוד?" פערתי עליו זוג עיניים וסימנתי לו מהר מהר את הגבול. "אם לא אכפת לך קנו לי את 'ילדים מבשלים' כבר בחופש הגדול של כתה א' ובהשראתו הבערתי לאמי את המטבח, החזקתי סכין חד בכתה ד' ואני לא צריכה שמישהו ילמד אותי לקלף אבוקדו…" עפתי עליו במקום לשלוף לו את כרטיסית ההתנשאות ולנקב בה תשעים ניקובים על חוצפה יתרה.

"זה כבוד גדול להיות סו-שף, שתדעי" המשיך דודי לדהור במעלה העצבים שלי, לעשות חרקות בשכונה ולהתייחס לתמרורי העצור כמלצה בלבד "הבעיה שלך היא לא הביצועים. דווקא קילפת יפה את האבוקדו וגם ניקית את המטבח לא רע. הבעיה היא שלך יש אטטיוד וזה שאת לא עושה את הדברים בשמחה…" חייך אליי דודי את חיוך ה"אני יודע שאני מגזים, אבל אני ממש לא מצליח לעצור את עצמי, איתך הסליחה, מראש".

הכי טוב לספור עד עשר, חשבתי לעצמי. אז ספרתי והמשכתי להקשיב לו אומר כל מיני דברים שקשורים באטטיוד ובציתנות, ללבוש מבט מזועזע ומחוזי אבל בלב לצחוק מהשטויות שלו בלי לגלות לו. מצחיק-מצחיק, אבל שלא יתפוס תחת. כל יועץ חינוכי יגיד שאין לתת לגיטימציה להתנהגויות משוללות כל היגיון חברתי, במיוחד כשמדובר בילד שחצה זה מכבר את החמישים.

אבל אז זה קרה, בלי כל אזהרה ומבלי שאפשר לקחת צעד אחורה נורתה היריה לאוויר: "את לא סו- שף, את בני ליפשיץ!"

"אני בני ליפשיץ?!" הייתי מזועזעת "אני?" אטטיוד מה אטטיוד, אותי אף אחד לא ישווה לדובי לא-לא החמוץ של צפון אברקסס שלא רוצה להיות קו-שף של אייל שני ותחביבו העיקרי הוא להחמיץ פנים, להשרות את האוכל באנרגיות שליליות ולריב עם קהל לקוחותיו.

"כן. את בני ליפשיץ. את מביאה אנרגיות של חמיצות ומירמור לבישול שלי" דודי גמר אומר לשחק אותה איל שני עד הסוף והביא אותה בנימוקים של תיבול אנרגטי.

נגד הבלי הבלים של אנרגיות ובישול קוסמי אין לי הרבה מה לעשות ואז התחלתי לחשוב מה בדיוק הביא אותי להתנדב למשימה הנועזת ולהכריז על עצמי כסו-שף. האם היו אלה הררי הקליפות שמצאתי תדיר בכיור, למרות שהפח קרוב וכדי להגיע אליו לא צריך לתפוס טרמפים?

האם זו הריצפה הזרועה קליפות שום ועלעלי פטרוזיליה וכוסברה דקה אחרי שהעוזרת היפה כיבדה אותה או החמאה המובחרת, שעולה ביוקר רב, שנותרת על השיש עד שהיא משנה מצב צבירה או משמשת כמאחז בלתי חוקי לזבובי קיסריה והסביבה? ואולי זה השימוש המופרז בתשעים מחבתות, עשרות כפות וחמש מגבות מטבח עבור מנת פסטה אחת או שהיו אלה שקיות התבלינים הפתוחות שתוכנן מתערבב זה בזה עד שאי אפשר להתקרב לארונות המטבח ללא מסכת אב"כ?

שיהיה בריא נער הפלא, מבחר המחדלים והמפגעים התברואתיים כה גדול עד שקשה לבחור מתוכו את הסיבה שהביאה אותי לנטוש את מקומי הבטוח מול מסך המחשב הנייד לצורך המשימה הנועזת בעורף האוייב.

הוא יכול לקטר עד מחרתיים מבחינתי. לדעתי הייתי סו-שף ללא רבב! מסדרת, קוצצת, מנקה, מארגנת, מייעצת בענייני תיבול, עושה הכל עוד לפני שהוא מצייץ, עצמאית בשטח והכל במקצועיות, ביעילות, בזריזות ובלי חיוך ושיחות סרק. טוב טעם של עזרה, עם כזו סו-שף עניינית השף יכול ללכת לשחק גולף (וחבל שלא עשה זאת במקום להסתובב לי בין הרגליים ולהפריע למלאכתי הקדושה).

לדעתי כל הענין הזה של סו-שף הומצא על ידי גברים עצלים שלא בא להם לנקות אחריהם ולשלם את מחיר שעשועיהם במטבח. אני למשל ממש שונאת שמסתובבים לי בין הרגליים במטבח, אני קוצצת ומטגנת בעצמי וגם רוחצת את הכלים ומעבירה "ויש" עם רסס ונגב, למען הסדר הטוב. אבל כנראה בלי דאווין ובלי לרתום את כל יושבי הבית למאמץ המלחמתי אי אפשר וכך נקלעתי שלא בטובתי למטבחו של דודי.

כן, צריך להגיד, הבן אדם יודע לבשל. אני נזכרת בחיוך שפעם, כשעוד רק התחלנו לדבר בטלפון הוא אמר לי שהוא יודע לבשל ושיבשל לי את ארוחת החלומות. חייכתי חיוך סלחני ביני לבין עצמי, וחשבתי לעצמי ששוב נגזר עליי לאכול עוף בתנור שמידת הצליה שלו מוטלת בספק, עם תפוחי אדמה שרופים מסביב, שהם מנת חלקן של כל הפנויות הנואשות שנופלות קורבן לארוחות גורמה שגברים פנויים מכינים להן כדי להקסים אותן ולהכניס אותן למיטה.

בארוחה כזו את תמיד אומרת לעצמך שחבל על המאמץ ושארוחת ילדים במק דונלדס היתה עושה את אותו אפקט. אבל בארוחת ההקסמה של דודי חיכו לי חסילונים מפולפלים שכמותם לא אכלתי מעולם ואני ישר התאהבתי ברעיון שיבשלו לי שרימפים כאלה לנצח. אחר כך גם התאהבתי בשף.

בקיצור, אחרי כל הקוטריי שלו ואחרי שהוא אמר שאני בני ליפשיץ, החלטתי לעשות הסבה מקצועית ומסו-שף מצטיינת שדרגתי את עצמי לתפקיד היעוצת הקולינרית. אני יושבת לי בפוזת סו-אלן באמצע המטבח, על הכסאות הגבוהים שאני כל כך אוהבת, מנדנדת רגליים ונותנת הוראות. האוכל יוצא בטוב טעם, בטני מלאה, לחיי ורודות, המטבח מטונף, אבל השמחה שורה במעוננו ולזבובים היתה אורה ושמחה.

אז היום זה היומולדת של סו-אלן ואני אשתדל להיות נחמד. כשמישהי אומרת "אפשר להיות סו-שף שלך?" למה היא מתכוונת? האם היא מבינה שבעוד שעתיים מגיעים ארבעה אורחים רעבים שהיא הבטיחה להם הרים וגבעות ואף הגדילה לעשות והזהירה אותם לא לאכול חודשיים מראש וצריך בזמן הזה להפוך לוקוס של שלושה וחצי קילו לחריימה, לקחת את השרימפס שהבנים של רושדי מפורדיס קילפו בשבילנו כל כך יפה ולהכין מהם את מנת הבית, וגם להכין גוואקמולה שהיא פתאום נזכרה שחייבים, ולקרוע ולתבל סלט? בטח שכן, אחרת היא לא היתה מציעה עזרה והיתה ממשיכה בחיי הבטלה שלה מול המחשב או על הגג מול הים.

אבל למה לקרוא לעצמך סו-שף אם את מתכוונת להביא איתך למטבח טונה של גאווה ונטייה מולדת למרוד בסמכות? תקנו אותי אם אני טועה, סו-שף זה לא זה שעומד ליד השף שלו ומחכה להוראות? אז מאיפה הפרצוף הנעלב שצץ כשאני מתקן אותה ומראה לה איך אני אוהב שחותכים את החסה? סו-שף זה לא זה ששמח על ההזדמנות שנפלה בחלקו ללמוד? אז למה היא מתווכחת כשאני מעיר לה בעדינות יתר, לבל תעלב הפינססה,  ששני עלי הפטרוזיליה שקטפה בגינה לא יספיקו לסלט לשישה אנשים? ולמה הסו-שף שהגרלתי לא מעריכה את התובנה שנידבתי שכשבוחשים רוטב לחריימה צריך להראות לו שאת הבוס במטבח ושהוא רק רוטב.

האמת היא שאני אוהב לבשל איתה, ושהיא גם ממש ממש יודעת לבשל. אבל שנינו לוקים בהפרעת קשב ובאי יכולת לקבל מרות (יש לנו אישור מפורש מהרופא מהמטפל או שקר כלשהו), אז החלטנו שאני אבשל ושהיא תייעץ. הנסיון הראשון לפניכם: אתמול, אחרי יום שלם בו היא שכחה לאכול ואני שכחתי להאכיל, אחרי שהיא הבינה שאם היא לא תקח את העניינים לידיים היא תראה כמו הילדים הרזים של אפריקה, ראיתי אותה מרתיחה לעצמה בעצבים אפונה.

"רוצה פסטה?" בדקתי אם זה לא מאוחר מדי וקיוויתי שכן.

"כן" היא ענתה בחמיצות "ושיהיו בה פטריות ושמנת. טוב?" היא לקחה הצוררת ברצינות את תפקיד היועצת הקולנרית.

"טוב. לא רוצה ברוטב עגבניות עם חריף?" ניסיתי לשנות כיוון.

"לא. זה עושה לי צרבת" ענתה המפקדת באנטיפטיות "ותוסיף לזה אפונה".

"אפונה?! איך קשורה לפה אפונה?" נלחמתי על חיי הרוטב.

כאן הפסיקה סו-אלן לדבר ורק נתנה בי את המבט שמכבה לגברים כמו ג'יי אר את הזיקפה ואת הרצון לחיות ומכניס אותם במהירות  מתחת לשולחן מהפחד.

פסטה אביבית עם פטריות, עגבניות שרי ואפונה ברוטב שמנת פיקנטי

זו פסטה נהדרת וקלילה כמנה עיקרית או כתוספת לכל דבר. זמן הכנתה מאפס כ 20 דקות (כולל נקיונות אם יש לכם סו-שף).

 

אנחנו השתמשנו ב:

פסטה פרפרים של די צ'קו, פטריות יער טריות של תקוע, אפונה עדינה קפואה של סנפרוסט, חצי ראש שום חדש (אפשר להחליף ב 5 שיניים פרוסות של שום יבש), מיכל שמנת מתוקה (לא מצאנו טרייה בסופר אז השתמשנו בעמידה), עגבניות שרי וקצת בזיליקום. לתבלון - קצת שבבי פלפל שאטה גרוס, מלח וקצת סוכר בבישול האפונה

 

מאז שחברת ריסטרטו החלה לייבא את הפסטות היבשות של די צ'קו אנחנו לא פוקדים חנויות שלא מחזיקות אותה. אנחנו לא יחידים. לפסטה שמיוצרת באיטליה מחיטת דורום משובחת כבר יותר מ 130 שנים, ומגיעה בעשרות תצורות שונות, יש טעם עמוק ומרקם מדויק וקונסיסטנטי שהפכו אותה לאהובה על שפים בכל העולם. הפפיונים (Farfalle) מצויינים למנה בשל קלילותם ושטח הפנים הגדול יחסית שבא במגע עם הרוטב.

 

חוצים את עבניות השרי לשניים, מקלפים חצי שום חדש, קוצצים את פטריות היער לרצועות גדולות, ומכינים גבעול או שניים של בזיליקום.

 

בקצת שמן זית מתחילים לטגן את השום, עגבניות השרי החצויות ואת שבבי הפלפל שאטה.

 

במחבת עמוקה נפרדת ממיסים כחמישים גרם חמאה ומוסיפים את הפטריות עד להשחמתן.

מערבבים ומוסיפים את גבעול הבזיליקום. כשהוא יהפוך לסמרטוטי נוציא אותו.

 

מוסיפים את הפטריות השחומות וממשיכים לערבב.

 

מוציאים את גבעול הבזיליקום ומוסיפים מיכל (250 סמ"ק) של שמנת מתוקה. כמובן ששמנת טריה עדיפה, אך גם עמידה מניחה את הדעת.

 

בוחשים עד שהרוטב מצטמצם לכדי משחה.

 

בסיר נפרד מרתיחים את האפונה במים עם מעט סוכר.

 

מסננים, מוסיפים לרוטב המשחתי ומערבבים היטב.

 

לאחר 12 דקות במים רותחים מסננים את הפסטה ומוסיפים גם אותה למחבת הרוטב.

 

 

ומערבבים היטב. הפפיונים צריכים להתכסות ברוטב משני הצדדים שלהם.

 

זהו. בתיאבון.

אחרית דבר:

יעוץ והכוונה: סו-אלן פלד.

בחישה וטינוף: ג'יי עארס כליפא.

שטיפת כלים וקיטור: השפחה הנרצעת נעמה פלד.

והפסטה, אתם שואלים? דליקטס!

 

קטגוריות:: אוכל צמחונינעמה פלדפסטהשיר הסירים - כל המתכונים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (26)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת מיכל:

    איך עשיתם לי חשק לפסטה. עם רוטב כזה בדיוק (כולל האפונה :-))

  2. מאת Siam:

    גרמת לי לעשות פיפי במכנסיים חחחחחח
    אה כן והפסטה נראית פיצוץ

  3. מאת בני:

    אוהב את הכתיבה שלכם
    קולחת, זורמת ונוגעת
    נעמה את ברת מזל שמבשלים לך באהבה!!!
    ומזל טוב….

  4. מאת אורית ברנע:

    הגעתי בהמלצת חברה ואני כאן להשאר.
    את הפסטה הזאת אני מכירה כבר שנים עוד מזמן שהותינו בחו"ל
    ותמיד יש לי חבילה בארון.
    נסו את הגלילים החלולים… הם יותר רחבים משל ברילה ויותר טעימים.

  5. מאת סתיו אדם:

    שתהיו לי בריאים …. :-) שניכם

  6. מאת עפרה:

    אוף, עודפם אתם והעגבניות שלכם!
    זה לא פייר. יש כאלה שאלרגיים לסולניים ואתם גם גורמים להם לרעב בלתי נשלט וגם מציגים להם תמונות של מאכלים שאי אפשר לאכול.
    גועל נפש!

  7. מאת סמדי:

    יופי עכשיו אחרי שנעשתי רעבה פי שניים וקרועה מצחוק בריצפה
    והריר אחרי התמונות האכזריות משהו
    כול מה שנותר לי זה להכתוב
    תבורכו
    סמדי

  8. מאת תמי:

    שלושה סירים??????? הלו, זה פסטה?

  9. מאת אורית שר:

    תודה על ההמלצה לפסטה
    אנחנו בדרך כלל קונים ברילה אבל עדיין
    ה"איטלקי" המדומה שיש לי בבית (שלמד רפואה באיטליה) אף פעם לא מרוצה מהתוצאות.
    אנסה את זו בהמצלתכם וניראה האם הפעם אשביע את רעבונו ורצונו.
    תודה על הרשומה המעולה!

  10. מאת בש:

    הרוטב מעניין
    אכין בקרוב

  11. מאת רננות:

    צחקתי נהנתי והתלהבתי מהסגנון בעיקר ….
    התמונות נפלאות .

  12. מאת אלדד:

    מתנצל אם איזה פורום בתפוז יסבול בימים הקרובים מחוסר יד מטפחת של מנהלו.
    המנהל הנ"ל גילה רק היום בעוונותיו הרבים בלוג מקסים שיגזול ממנו כמה שעות טובות של השלמת קריאת פוסטים.

    במילה אחת
    תודה.

  13. מאת אודליה:

    בהמלצת חבר הגעתי אליכם….
    קשה להפסיק לקרוא!!!

  14. מאת פנינהט:

    כשאתם כותבים יחד אין עליכם, עשיתם לי חשק עז לפסטה

  15. מאת מאקי:

    ואני מאוד כן…
    מה זה נהניתי..
    וכשתהיו באיטליה נסו את הפסטה של
    לה קולינה טוסקנה..
    הכי אבל הכי הכי בעולם נקודה.. שמה את כולם בכיס..
    ספרי לי.

  16. מאת אחת שיודעת:

    פשוט שני מפגרים. יום אחד יהיה משהו מפסיק חכם לתבוע אותכם בהוצאת דיבה. חמורים.

  17. מאת michaly:

    מצחיק :-)

    מאוד דומה למה שקרה אצלנו (עד היום אני נוצרת את הארוחה הראשונה שהוא בישל לי. מה גם שהיא נערכת בערב יום כיפור רחמנא ליצלן), רק שאני ויתרתי בשמחה על השהות במטבח מאז שאנחנו ביחד. כיום אני רק יועצת בכירה לענייני תיבול ומדי פעם אופה משהו, כי זה תחום שהוא לא מתעסק בו בכלל.

    רק דבר אחד אני באמת לא מבינה: עניין הקליפות בכיור במקום בפח. כי כמו שכתבת הם באמת נמצאים במרחק זהה משטח העבודה.

  18. מאת פלורנס:

    פורנוגרפי קולינרי על הבוקר בשבת!!!

  19. מאת ח ל י:

    נחמדים אתם.

  20. מאת ח ל י:

    וטיפ לשניכם מסבתא שלי – http://wp.me/pSDxG-i49

    עובד נפלא, נשבעת.

  21. מאת בילי:

    מעולה!!!!
    גם המתכון וגם הפוסט. אצלנו ש"ההוא" נכנס למטבח,אני בורחת לאיזור ממוגן של הבית,ואח"כ יוצאת לביקורת ניקיון שבד"כ כמובן לא עומדת בסטנדרטים הפולניים שלי…
    אבל הכי חשוב שיש אהבה

  22. מאת טובה:

    למות עליכם!!! [ועל הדרך להתענג מהמתכון הזה]
    ((:

השארת תגובה