צייר לי חביתה

פעם, בערבים, כשעוד גרתי ברמת גן והייתי חוזרת בסוף היום אל עצמי, הייתי נפלטת מהמשרד ההידרופוני שלי לרחובות שמתארגנים לארוחת ערב ושינה. בשעות האלו לרחובות השקטים הסובבים את הבית שלי יש ריח של חביתות. זה מן ריח כזה של גבר בגופיה ובתחתונים שאולי יצא מהמקלחת ואולי עדיין נושא את הריח של כל היום, עומד יחף במטבח ומטגן חביתה.

אני יודעת שאני לא יכולה להכנס לכל הבתים ולבדוק אם זה גבר או אשה שבוחשים שם, שוברים ביצים, מכתימים את השיש בכתמי שמן ושוכחים לפתוח את הוונטה, אבל בעיניי זה גבר בגופיה ואני מבקשת לא להפריע לדימיונות שלי. לפעמים כדי לא להריח את ריח החביתה, הגברים והבתים של אחרים, הייתי מעדיפה לעבור ברחוב הראשי, ריח שווארמה הופך אותי להרבה פחות בודדה.

"העיר מזמרת בפעם האלף
עיני הירח נוגות.
אל חיק האספלט מתייפח גור כלב
הסבתא מוכרת עוגות.

הסבתא זקנה, השעה מאוחרת
כל אם לילדה מספרת סיפור
עומדת הסבתא קטנה וחיוורת
מבלי להפריע את שלום הציבור."

(מבלי להפריע, נתן אלתרמן)

אני די דקדקנית עם החביתות שלי. אני אוהבת את החביתה שלי ישרה, בהרבה מרגרינה ובלי חלבון רועד. אה, ושהחלבון והחלמון יהיו מעורבבים היטב, כי אני מפסיקה לאכול את החביתה ברגע שאני מגלה את הלבן הקרוש בבפנוכו. אז כשאתם מכינים לי חביתה, בבקשה לקשקש היטב. וליד לחתוך עגבניות בבקשה ולהמליח.

ריח החביתה עם העגבניה חרוט אצלי מילדות, כמו ריח פרחי הדליה של קיבוץ חצור.

לסבתא שרה היה לול תרנגולות מאחורי הבית. עד היום, כשמשוטטים בחצר האחורית אפשר למצוא אדמה מעורבבת בנוצות של תרנגולות. כשהייתי באה מהקיבוץ הייתי לפעמים עוזרת לה לאסוף ביצים. היא הייתה נותנת לי תבנית ואני הייתי אוספת את הביצים החמימות שרק הטילה התרנגולת ולפני שהייתי מניחה אותן בזהירות בתבנית הייתי מעבירה אותן על פניי. זה החום הכי עדין שאני מכירה, כמו חום של כוס חרסינה אחרי שהתה התקרר. חום רחמי כזה.

סבתא שלי שניחנה ברגישות של סקוטשברייט, לא אהבה את המשחקים שלי ואיימה להפסיק לתת לי לאסוף את הביצים "גם ככה את לא מצליחה להרים יותר מחצי תבנית והכל כבד לך. חרולית בגילך כבר מילאה תבנית שלמה…" היא היתה מוכיחה אותי ומזכירה לי של מי אני הבת.

 

לא מגיע לסבתא שלי שאני אזכר בחביתות שלה, אבל המוח שלי הוא המחליטן פה ובמילון הזכרונות שלי היא מופיעה ליד הערך חביתה. והיו לה חביתות טעימות. לא בחמאה ולא בשמן זית. במרגרינה טהורה ורעה טיגנה אותן. היא היתה עומדת במטבח, ליד הכיריים, עם סינר מטונף ועטור נוצות קטנות וכתמי לשלשת תרנגולות, מדברת סרה בכולם, בוללת ומטגנת. לפני כן ודאי אספה ביצים, גרפה את הלשלשת או שחטה תרנגולת בחצר.

תחילה היתה מורטת את נוצות הגרוגרת ואחר כך שיספה את גרונה בסכין גילוח חלוד. התרנגולת היתה רצה כמה מטרים ללא הראש ואז מתמוטטת על הדשא באפיסת כוחות. אני מניחה שזה מה שנקרא לאבד את הראש. מכנסיה של סבתא שלי היו מופשלים מעט ואפשר היה לראות את הקרסוליים העבים ואת פקעות הורידים הכחולות שנוצרו משנים של עמל במשק.

בערב היא היתה מוציאה אבטיח למרפסת, יושבת כשרגליה הגסות נתונות בגיגית מלאה מים מומלחים ושמן ומקלפת את העור הקשה בעזרת סכין גילוח חשוף וחד, כמו זה בו שחטה את התרנגולות שלה. אבא שלי האיסטניס היה אומר ברישעות שאפילו מסור חשמלי לא יעזור לטלפיים שלה ונכנס הביתה בזעף.

תמיד הייתי פחות מוצלחת מחרולית של שולה. שולה היא אחותה הבכירה של אמי. יש לה מבנה של טרקטור ג`ון דיר ותבונה של מלגזה. אמא שלי ושולה שונות בכל. לשולה יש ידי זהב ותבונת כפיים לא רגילה. היא היתה עובדת כמו הגברים ובעוד אמא שלי ופונצה היו מעמיסות בידים את החציר, שולה היתה נוהגת בפרידות וקוצרת בחרמש, והיא רק בת תשע.

כשסבתא רוזה היתה נותנת להן משימת רקמה, לאמא שלי היו מסתבכים החוטים והצלבים היו יוצאים על העוקם. שולה היתה מוציאה תחת ידיה רקמה עדינדינה ומופלאה ואם היא היתה יותר שקדנית סבתא רוזה היתה נותנת לה לרקום ישר על החולצה, אבל שולה היתה יותר סטארט אפ ופחות חזקה בסופים ובעוד שאמא שלי היתה מסיימת כל משימה שהתחילה, בעקשנות ובסבלנות, שולה היתה משאירה את הריקמה מיותמת וסבתא רוזה, היתה מקללת ומסיימת אותה במקומה.

 

גם אני וחרולית היינו שונות בכל. חרולית היתה בת בן כזו, מסתדרת וסתגלנית ובעיקר זריזה כמו שד ואני, אתם כבר יודעים, סופגנית חולמנית ומספרת סיפורים או על פי סבתא שרה "כישרונית-כישרונית שלא יצא ממנה שום דבר" היא היתה אומרת את זה מעל לראשי ומחסלת חשבונות עם אמא שלי ועם בחיר ליבה הפרענק. כן, סבתא שרה היתה שמחה לו אמא שלי היתה מתחתנת עם שבתאי פסטרנק שהיה לו משק פעיל וחמישה ערבים שעובדים בשבילו, ולא עם המהגר השחור שהיא בחרה לעצמה שהוא חולם חלומות, קולני ולא זאת בלבד אלא שהוא בא עם אמא ששומעת בטרנזיסטור שירים של אום כולתום בקולי קולות ומדברת בכוונה בצרפתית ובעירקית כדי שהיא לא תבין.

כשהייתי ילדה רציתי להיות כמו חרולית. רציתי שיהיה לי שם שנגמר ב"ית" ולא השם התנכ"י והמשונה שהורי בחרו לי. "נעמה" נבחה סבתא שלי "זה שם ישן ולא מודרני. הנה תראו את שולה ושלומיק, בחרו לחרולית שם במודה. למה אתם חייבים להיות שונים?". ואמא שלי אמרה בביישנות "יודה התעקש על השם…" והסתתרה מאחורי דמותו הלא ברורה והמאיימת של אבא שלי.

לחרולית היו זוג רגליים דקיקות והיא כססה ציפורניים עד המרפקים. אני חזרתי מהבית שלה עם ההרגל המגונה הזה ואימצתי אותו בשמחה, אפילו לימדתי את ליאת לכסוס ולירוק את השאריות, לפעמים גם בלענו. חרולית היתה ילדה מלאת תעוזה וחצופה להחריד. פעם גררה אותי לשחרר את בטי מלול שההורים שלה קשרו אותה לעץ כדי שלא תסתובב בחוסר מעש בשכונה. בטי עמדה ליד העץ בסבלנות וחיכתה שחרולית תרוץ הביתה ותביא סכין מהמטבח של סבתא שלי. אני בינתיים שמרתי ליד הדלת והרגשתי שסומכים עליי, למרות שבאמת לא הייתי נחוצה בסצינה הזו. חרולית החביאה את הסכין תחת החולצה ושתינו רצנו מהר להציל את בטי.

חרולית חתכה את החבל צ`יק צ`ק וגם קצת את הרגל של בטי מלול, בגלל שבטי בכתה אמא שלה באה בריצה מהדיר, חטפה את הסכין מהידיים של חרולית ורצה אחרינו עד הבית של סבתא שלי כשהיא צועקת שחרולית רוצחת ופושטקית. אני עמדתי על השביל ולא הצלחתי להחליט אם אני נראית או לא כי לא דיברו עליי. קצת קינאתי בחרולית על האומץ והגיבורות שלה. היא עמדה במטבח בין סבתא שלי והגברת מלול ושתיהן צעקו לה מעל הראש ולפעמים אמא של בטי דחפה אותה וסבתא שלי דחפה את אמא של בטי. רציתי גם להיות שם באמצע, שיגידו שאני פרא אדם או משהו כזה, אבל אף אחד לא אמר עליי כלום.

כשאמא של בטי יצאה, היא דחפה אותי הצידה, הסתכלה עליי וירקה. אני קצת שמחתי שהיא ירקה כי זה סימן לי שגם אני פרא אדם ופושטקית ולא רק חרולית, רציתי לצעוק לה "זונה", כי אני יודעת שזה מה שנהוג לעשות במצבים האלה, אבל לא היה לי אומץ. אז סתם התיישבתי על הדשא וראיתי איך בטי מלול נקשרת שוב לעץ וחשבתי שמגיע לה, כי אם היא לא היתה בוכה כל זה לא היה קורה. היום במקום בו נקשרה בטי לעץ יש ארמון. בית עצום מוקף בכל מיני מפלים מלאכותיים וצמחיה טרופית. כל פעם שאני עוברת שם אני שמחה בשביל בטי על בית המידות המזעזע שצמח לה במקום העץ ועל הבעל המדוגם שהשיגה לעצמה.

ההורים של חרולית התגרשו כשהיתה בכתה ב` ואבא שלה היה בא לקחת אותה להסתובב ברחובות או בבתים של זרים בכל יום שני. "הזונה" של אבא שלה לא סבלה את חרולית כי היא היתה חוצפנית ואמרה לה כל מה שסבתא שלי אמרה לה להעביר. סבתא שלי אהבה את שלומיק של שולה אהבת נפש וכל הזמן אמרה לאבא שלי "תלמד משלומיק, תלמד משלומיק…" וגם כשהוא החליט להתעסק עם ברוריה, האחות מהמושב הסמוך, הלא היא "הזונה", סבתא שלי האשימה את אבא שלי כי הוא הכיר ביניהם.

 

אחרי חודש נמאס לשלומיק מברוריה, כי היא היתה מכשפה והיו לה שתי ילדות מעצבנות מנישואיה הקודמים. שלומיק לקח את הפג`ו מהצבא ובא להתייעץ עם אבא שלי. "אני מתגעגע לילדים ואני חושב שגם לשולה. אני חוזר הביתה!" הוא אמר ואני וחרולית ישבנו בקרבת מקום ועשינו את עצמנו לא מקשיבות. כשהוא אמר שהוא חוזר הביתה החזקנו ידיים בהתרגשות ורצנו לשדה שמאחורי הבית שלנו כדי לדבר על זה בקול רם ולשמוח בחופשיות.

כשחזרנו מהשדה הדברים השתנו. ראינו את שלומיק עומד מזועזע בתוך גל של זכוכיות שהקיף את האוטו שלו והשמשה הקדמית מנופצת. סבתא שלי עמדה בצד עם קרש ענק מלא במסמרים חלודים וצווחה בהיסטריה. "אמא די!" התחננה אמא שלי שנראתה לגמרי מפוחדת אבל במקום זה סבתא שלי התנפלה עליה. "זה הוא!!!" היא הצביעה על אבא שלי "מפרק משפחות!!! שלושה ילדים יתומים יש לשולה בגללו…". וזהו. שלומיק לא הספיק להגיד לסבתא שלי שהוא בא כי רצה לחזור הביתה ואחרי ניפוץ השמשה, התנקו לו צ'יק צ'ק כל הכוונות הטובות והמחשבות על איחוד משפחות ולמחרת כבר התייעץ עם עורכי דינו.

מאז אני לא זוכרת אותי ואת חרולית אוכלות חביתות במטבח של סבתא שלי, כשמעל ראשנו עפות קללות או רכילות עסיסית, בעצם אני לא זוכרת אותנו עושות שום דבר יחד. הופרדנו כמו חלבון וחלמון וזהו.

דודי מצייר לי חביתות יפות. הוא אמנם לא עומד בגופיה ובתחתונים במטבח, אבל הוא מקשקש טוב טוב את הצהוב עם הלבן ומייבש לי אותה עד מוות, בדיוק כמו שאני אוהבת. כשהוא חותך לי את העגבניות ליד החביתה שלי ובוזק עליהן מלח אני מחייכת בלב, בסודי סודות. הוא רק עושה את עצמו לא מקשיב או לא זוכר. את הדברים החשובים באמת הוא כנראה רושם על לוח ליבו.

קטגוריות:: הרהוריםנעמה פלד

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (32)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ענת:

    מרגש ועצוב. הסיפא מקסימה.
    את כותבת נפלא

  2. מאת טומי:

    נעמה קבלי נשיקה. סיפור יפה וכתוב נפלא.

  3. מאת Siam:

    את כותבת נפלא )(

  4. מאת veredgy:

    מזל שלא קראו לך בשם שנגמר ב – ית.
    כפי הנראה היו קוראים לך קוצית, או ברקנית, שאו, גרוע יותר שיתית.
    הזכרונות שלך מקסימים וקולחים, מצחיקים ומדמעים.
    אכן, את יודעת לספר סיפור.
    קראתי בהנאה רבה.
    תודה ומועדים לשמחה.

  5. מאת עירית:

    שני דברים לי אלייך , לא – שלושה:
    ת'שי טובה – לא מרגרינה….החמאה עדיפה בהרבה על הרעלנית ההיא…

    והתיאור המצמרר של התרנגולת הערופה – קצת מוריד מהתיאבון לחביתה הנפלאה שלך ..(ולא שלא ראיתי – גדלתי במושבה ליד הלול)

    חרולית????? בלי להעליב אף אחת, אנא – שמך כל כך נהדר. אני מקווה שהשלמת איתו מאז…(אפילו ששמי מסתיים ב-ית)

    את כותבת נפלא, מצחיקה בטירוף. אהבתי.
    (הבטחתי שלשה – קיבלת ארבעה, נו מילא..)

  6. מאת רוני:

    אחרי שקורא אותך חושב שמי שלא הייתה לו בילדותו חוויה של סבתא שניפצה שמשה של רכב עם קרש מלא במסמרים חלודים, לא חווה ילדות אמיתית

    תבונה של מלגזה חחחחח

  7. מאת תחיה:

    פשוט נפלא

  8. מאת cookie1 :-):

    חבל שאת כל כך רחוקה. אנא, בואי לכאן לקפה (ועוגה).

  9. מאת שירלי:

    אוי נעמה, נעמה.
    מרחיבה את הלב והדעת.
    נשיקותיים.

  10. מאת ערסlight:

    לדעתי… אפשר לרתום את דודי לתחתונים וגופיה.
    רק תמשיכי במה שאת עושה.

  11. זכרונות רעים,חרולית ומרגרינה…

  12. מאת מורן רודניק:

    הלב התרחב פי שניים אחרי כתיבה מופלאה שכזו!

  13. מאת roni:

    נעמה
    הכתיבה והרגישות… איפה לומדים לכתוב ככה?

  14. מאת bigjack:

    כובשת כהרגלך ♥

  15. מאת סמדי:

    חוויה כמו תמיד ….לקרוא ולשקוע בסיפור הנפלא

    תבורכי נעמה

  16. מאת איריס:

    נעמה את מקסימה!!!
    כתוב כל כך יפה ומרגש!!!
    מריחים את החביתה ושומעים את הצעקות של סבתלא שלך ממש!!!

  17. מרגש, מצחיק, הסיפורים שלך עושים לי טוב על הלב.

    מגי

  18. קשה לי להחליט עם עדיפה ילדות עם הרבה מאוד געגועים עצובים,
    או ילדות בלי יותר מדי זכרונות להתגעגע אליהם.
    אצלי חביתה הייתה רק חביתה ומעולם לא ראיתי את אבא שלי עומד במטבח.
    אני מתגעגעת לזכרונות של אחרים… ואני חושבת שמבין הרבה זכרונות, הכי בא לי להתגעגע לשלך.

  19. ב"עם" הראשון התכוונתי כמובן ל"אם"… אני לא מאמינה שברחה לי כזו טעות.
    זו ההתרגשות….

  20. מאת אילן תלמוד:

    אני כל פעם מתרגש מחדש מהכתיבה שלך ומהנס שקרה לכם.

  21. הסיפורים שלך, נעמה הנעימה. מה עוד אפשר לומר שלא אמרו כבר קודם. מדמיעה את קוראייך בין החיוכים, את. הילה, אשתו של אלן, שבשבת בבוקר היה עומד (לא אפרט לבוש…) במטבח, והיה מקשקש טוב טוב את הצהוב עם הלבן ומייבש עבורי את החביתה לגמרי, בדיוק כמו שגם אני – מסתבר כמוך נעמה – אוהבת. וגם הוא התראה כאילו לא מקשיב או לא זוכר, כי את הדברים החשובים באמת הוא רשם על לוח ליבו. ושיהיו לך הרבה שנים טובות ומאושרות עם מוריד הגשם שלך, נעמתנו, אם הרבה חביתות-של-בוקר שיכין לך באהבה ותספרי לנו, הקוראים המוקסמים, והמבקשים: עוד. ועוד

  22. מאת פנינהט:

    אני מצפה בקוצר רוח לפוסטים שלך בדיוק כפי שהייתי מצפה לפוסטים של אבא שלך
    כשמתחילים לקרוא אי אפשר להפסיק באמצע כל כך מרתק ושואב אותך פנימה.
    שניכם מספרי ספורים מופלאים (כמה חבל שהוא הפסיק לכתוב)

  23. מאת תמר:

    אין על השם נעמה!!
    חרולית????
    מצטרפת לכל אלה שמעלי – את כותבת נפלא..
    סופ שבוע נפלא

  24. מאת גליה:

    הכתיבה שלך מקסימה, מיוחדת ומרגשת, אגב, לאחותי קוראים בשם נעמה
    וגם היא כמוך נפלאה וכותבת נהדר.

  25. מאת גבי:

    מקסים!!!

  26. מאת Ditza:

    פשוט מקסים (-:

  27. מאת נטלי:

    יקירה, הבדידות שלך נשמעת מבעד לשנים, הזכרונות והאוכל. מקווה שיש לך גם זכרונות טובים :-) בא לחבק אותך מבעד לקילומטרים המפרידים ביננו.

  28. נעמונת,
    קרעת אותי, כיווצ'צ'ת לי את הלב.
    את וואחד יודעת לכתוב, את! (וכולה סיפור על חביתה)

    תענוגית את. לגמרי.

    (וחרולית זה שם של לכלוך. נעמה זה שם יפה ורענן)

  29. מאת נאוה:

    נעמה- אחד השמות היפים והאהובים עלי.
    זה שם מערסל ומחבק ויודע להיות מחובק.
    כמה יפה כתבת.

  30. מאת חגית:

    ועדיין, בכל התמונות, נשים ותרנגולות.
    אולי כי הגבר המצייר חביתה נשאר מאחורי הקירות?

    כייף לקרוא, תודה!

  31. מאת טובה:

    "רגישות של סקוטשברייט…" :)
    אהבתי את החזיון של הגבר בגופייה ותחתונים [הוספתי משלי: כאלה לבנים, של "אתא" מכותנה] :)
    ונזכרתי בלול התרנגולות שהיה לסבתא שלי בחצר, מאחורי הבית. ולא רק לה, לכל השכנים בסביבה. המפגש היה תמיד על הגדר הצידית, או האחורית, עם שכן זה או שכנה אחרת, בזמן הטיפול בדיירים הקטנים. כמה סיפורים עברו שם, העלאת זיכרונות מהמעברה, מעירק – על ההיא שנפטרה בלידה ואת הבת שנולדה לה אימצה אחותה, ומה יצא ממנה… ועוד כהנה וכהנה. סיפורים עם מוסר השכל, על חכמת נשים וגבורתן. סיפורי חיים.
    והביצים – אספה אותן סבתא, בדחילו ורחימו, לקופסת פלסטיק שקופה של מישמשים – והן קטנטנות, בערך בגודל של ביצי שלו. וכשאתה בוצע ביצה כזאת אל תוך מחבת, לא מתחשק לך לקשקש אותה, כי מתוכה יוצא חלמון עגלגל וכתמתם, בּוֹנְגִילִי-כזה, כמו גולה גדולה. הטעם שלו מתקתק, כמו ה'מַן' שירד לבני ישראל במדבר, והמרקם סמיך-סמיך ומנחם-מנחם. תענוג ללקק את הצלחת :)
    היו זמנים…

השארת תגובה