מַחְנֵיוּדַה, סיפור אהבה

כבר חודש שאנחנו מתעפשים בבית ולא יוצאים ממנו. יש לנו את הסיבות שלנו ואנחנו מצויידים במכתב מהרופא ומהורים, בחיי. אחרי שהתחלנו לאכול אחד את השני, החלטנו שהגיע הזמן להראות שוב בחברה, כדי להחזיר את הרוּז' ללחיים שלנו. נפגשנו השבוע עם חברים שסיפרו לנו על מסעדה מצויינת בירושלים, באמצע השוק. אין לנו מושג מה הם סיפרו עליה, לא התרכזנו וכל אחד מאיתנו כבר חשב מה הוא יגיד עליהם בדרך הביתה ואיזה ציונים ניתן להם, לזוגיות שלהם ובכלל. ככה אנחנו, נותנים ציונים עם מובאות מהטקסט על כל אחד, גם עליכם, לפעמים. כאילו שאתם לא עושים את לנו בחזרה.

בדרך חזרה, אחרי שחילקנו ציונים, אכלנו קרטיב דובדבן ונסענו על אדי דלק, החלטנו שבשישי הקרוב נעלה לירושלים. אל יקל הדבר בעיניכם, ימי שישי שלנו עמוסים לעייפה, בעיקר ביסורי מצפון. אין יום שישי שאנחנו לא מבטיחים לעצמנו שנלך לים, נעלה לגג לצפות בשקיעה או ניסע לקנות דגים אצל ג'מאל בפורדיס ונעשה ארוחת שחיתות רבת משתתפים. אז את כל הרוטינה המעייפת הזו של ההבטחות ללא כיסוי, החלפנו במעשה. מלאי כוונות טובות כרימון, החלטנו לקום מוקדם ולבלות את הבוקר בשוק מחנה יהודה. אין כמו שישי בבוקר בשוק כדי לחזק את הזוגיות, כך אמרו לנו יודעי חן.

נרגשים, פקחנו עין תורנית בשעה עשר בבוקר והעברנו עוד שעה וחצי בסידורים חשובים שלא סובלים דיחוי בבית. אני קראתי עיתון בשירותים ועישנתי סיגריות, ואני חיטטתי בכרטיסים של אנשים שאני לא מכירה בפייסבוק. אין מה לעשות, חובות זה חובות.

נחסוך לכם את ההתברברויות בדרך, באמת שלא היינו בירושלים מיליון שנה, עד שעלתה בנו מחשבה מרנינה שאולי החזירו אותה בזמן שישנו או שהזיזו לנו אותה מהמקום בלי להודיע לקוראי הארץ, שהם כידוע צוררי ישראל מנותקים ולא מגיע להם לדעת כלום על מה שקורה פה. בסוף מצאנו. מצאנו את העיר שעולה תדיר על ראש שמחתנו, שחורה מאד, עניה מאד ועם גשר ברזל בעל חן המשתווה לגשר שיש לבת ארבע עשרה בשיניים.

אלוהי החניות היה בעזרנו גם הפעם וסידר לנו חניה על הכניסה של השוק. המקום היה שמור לפריקה וטעינה בלבד, אבל שכנענו את עצמנו שהמכונית שלנו נראית בשמש הקופחת כמו משאית ושבעצם קילו עגבניות וחצי אבטיח, זו טעינה לכל דבר. יש פה מישהו שטוען אחרת?

במקום האבטחה נגד מחבלים מתאבדים לה ציפינו, המתין לנו בפתח השוק מצבור קבצנים מרשים, מציגים את סינדרום ירושלים שלהם לראווה. הגדיל לעשות אחד, לובש שחורים, שפיתה אותנו לעזור למשפחתו לעבור את השבת בתמורה לאריכות ימים. כמעט התפתנו, כי החיים שלנו אחלה, ולא אכפת לנו שימשכו ככה לנצח, אבל אז שמנו לב שהחצוף מקבצן עם כוס עשויה כסף טהור בשווי שלש משכורות של עובד הייטק בכיר. לפעמים על חוצפה משלמים בעין יפה, אבל אנחנו ישר החזרנו את היד לכיס.

למי שעורך את הקניות בדרך כלל בסופר בקיסריה זה לא קשה להתלהב במעוז המבוצר של אוהדי בית"ר. הכל נראה טרי, ריחני צבעוני, רעשני ובעיקר זול. "בצל ירוק כזה מזמן לא ראיתי" התלהבתי לבסטיונר שהסתכל עלי כמו איזה פסיכי. מעבר לפינה הבנתי למה. מיס תבל של הבצלים הירוקים היתה שרועה לה שם על המשטח ולי בשקית מסתבר היתה רק פרח השכונות. אל תתלהב אמרתי לעצמי, רסן את עצמך. "בואי נמצא את המסעדה" אמרתי. ככה אני בחו"ל, רק רוצה לשבת באיזה מקום ולספוג את התרבות ואין כמו ספיגה אוראלית, תעיד הבטן שלי…

"למה?" קבלתי אני (שאיתו) "בוא נלך קצת בשוק, נספוג את האווירה".

"וואלה" חשבתי לעצמי "צודק מי שאמר ששוק זה טוב לזוגיות" רציתי שתעזוב אותי בשקט. אפשר לחשוב מה יש לה לראות פה, זה לא שיש פה סניף של זארה או משהו כזה, כולה תותים ועגבניות.

לא אוהד של הפועל תל אביב

בעוד תפרי הזוגיות שלנו מתחילים להפרם לאט אבל בטוח, נמצא מי שיציל לנו את הקשר – היכל הגבינות של באשר. נקודת חן תרבותית בים של לבאנט. כל המוכרים בבאשריה עוטים כלי לבן ובמקום לצעוק כל מיני שירי שוק ואמירות בסגנון "לא לשים בסל בטעות רבותי", הם מציעים לך מבחר גבינות על הסכין. אירופה באמצע הקסבה של בגדד. הוקסמנו.

"הוזמנתי הערב לטעימות יין. איזה גבינות אתה מציע שאקח?" שאל ירושלמי, מאיר שלווי, ממושקף וקלולס את אלי באשר. "איזה יין תשתו?" קיווה המאסטרו שלא מדובר ביין פטישים לקידוש אלא במשהו מיתיר וצפונה. הירושלמי מילמל שני שמות שלא נשמעו במקומותנו, אבל כל זה לא הפריע לבאשר לדחוף לו גבינות בארבע מאות שקלים. אם לא יהיה מה לשתות לפחות יהיה מה לאכול.

"אני צריך שהאיש הזה יאהב אותי" אני חושב על אלי באשר שארגן לנו באמצע מחנה יודה פורמג'רי שכמוה אי אפשר למצוא בפריז. אני אוהב אנשים כאלו שהולכים עם השגעון שלהם עד הסוף ולא מסוגלים להירדם בלילה כי אין להם את הקממבר הספציפי שאחד רוז'ה רוקח לו בין העיזים שלו בכפר בן 132 תושבים על אחת הפסגות של הפירנאים. אבל יש תור וצריך וגם שווה לחכות בסבלנות.

מגדל הפרמז'ן של באשר

מגדל הפרמז'ן של באשר

"יש לך אֶפּוּואַס?" אני יורה את החץ לליבו של באשר. החיוך התפשט על הפנים העגולים שלו. זה לא היה קשה. Epoisses de Bourgogne היא בטח הגבינה המסריחה בתבל, כזו שאפילו צרפתים נמנעים מלהחזיק במקרר. אני לא יודע מה נעשה עם פצצת הסירחון שרכשנו, אבל לפחות יש לנו בכיס את תשומת הלב של מלך הגבינות.

"תגיד, איפה זה מסעדת מחניודה?" אני שואל אותו אחרי שגיהץ מכרטיס האשראי שלי 370 שקלים עבור שקיק עם דוגמיות גבינה מגרוזיה דרך עיראק בואכה עמק הלואר.

"יש לכם הזמנה?" הוא שואל ומספר לנו על רשימת המתנה של חודשיים לפחות.

"לא, אבל אתה חבר שלנו ואתה תתקשר ותסדר לנו מקום" אני ישר מכניס את החברות החדשה לעבודה.

"הנה הוא עושה לו איפה מרינה" אני קולטת את האיש שאני אוהבת עושה הקסמות על באשר המסכן ומכריח אותו להפעיל קשרים אישיים כאילו הוא מינימום אכל איתו מאותו מסטינג וחלק איתו קונדום משומש בגיל ההתבגרות. ובאשר צילצל, מה יש לו ברירה? הבטחון העצמי שלו מהמם אותי בכל פעם מחדש וכובש שיאים חדשים מדי רגע. אני חייבת לשאול אותו איפה קונים קצת מהחומר הטוב הזה או לפחות לקוות שאם אשאר איתו מספיק זמן, זה ידבק גם בי.

"בטח גם לבית זונות הוא נכנס כאילו הוא קנה את המקום ושואל איפה הזאתי שמוצצת הכי טוב, כאילו שהוא הבעלים של המקום ובוחר את הבנות בעצמו, אחת אחת בעבודת יד…" אני חושבת עליו מחשבות מטונפות ואוהבות ונזכרת שכבר חצי שנה לא משעמם לי לשניה, שאלוהים יעזור לי ולו.

"שני רחובות מפה, רוצו מהר, לפני שלא יהיה מקום" מכוון אותנו באשר אל עבר מחוז חפצנו אחרי שהוא דיבר עם השף אסף גרניט וביקש ממנו שיעשה ג'סטה אישית לחברים טובים שלו. אנחנו רצים בסמטאות ההומות, מדלגים על המסעדה של רחמו שהתקווצה מהיכל החומוס ומרק הקובה גבה התקרות שהיתה לפני שלושים וחמש שנים כשהייתי גם אני יפה וחייל וירושלמי, לכדי חלל פינתי חסר אופי ומצופה קרמיקה חסרת טעם. התעלמנו גם מנער השוק שנשא שלט פלסטיק ענק עליו כתוב באותיות של קידוש לבנה "לעזורה!". לא נהינו אחר אף אחד ממכמני השוק, אחרי הכל שמור לנו מקום במסעדה שלוקח חודשיים להכנס בשעריה.

הגענו למסעדה ולא נתנו לעובדות לבלבל אותנו. בחוץ, על המרפסת הצרה, ישבו כמה אנשי צוות שהם קוקטייל מוזר של יוצאי גואה וירושלים של זהב שלאף אחד מהם לא היתה מזיקה תספורת הגונה וגילוח צחצוח. "הייתי שולחת את כולם להשריה עמוקה" חשבתי לעצמי, אבל הייתי סופר רעבה וחשבתי שכדאי לדחות את יום הכביסה לאחר כך. המארחת לקחה אותנו אל הבר הצמוד למטבח הפתוח והקימה מישהו ממושבו לכבודינו.

"מה לקחנו לך את המקום?" שאלתי אותו בכאילו חוסר נוחות.

"לא, אני עובד כאן". הוא אמר. באמת הוא נראה כמו אלו שבחוץ.

הברמנית בעלת העיניים היפות ביותר ממערב לאיילון חייכה אלינו חיוך מקסים, הגישה לנו שני דפי A4 שעליהם הודפס התפריט היומי ואמרה "תיכף אני אַפַֹקֶס אותכם". "למה את מתכוונת?" שאלתי. "אפקס אותכם על כל מה שכדאי לכם לאכול כאן" היא ענתה ונעלמה יחד עם מבטה הכחול, אולי כדי לחפש פוקוס. בזמן שההיא הלכה להתפקס על פוקוס היה לנו זמן להסתכל סביב ולמצוא שהמסעדה לא מי יודע מה מלאה ושאפשר לדחוף פה עוד כמה חברים קרובים-קרובים ויקרים-יקרים (אך הרבה פחות עשירים-עשירים) של באשר.

עד שיפת העיניים חזרה עישנו על הבלקון חצי קופסא ואף הספקנו לשנורר עוד כמה מיושבי האשראם בחוץ. כשהחלטנו שחוררנו את האוזון מספיק עד שאלוהים יכול להשקיף דיירקט על מה שקורה בעיר הקודש, חזרנו לתפריט ופשוט החלטנו לקחת כמעט את כל המנות הראשונות. כן, אנחנו לא מופרזים. ממש לא. אתם בטח חושבים שהחלקנו על השכל, אבל מעיון בתפריט התחושה היתה שכאן אי אפשר ליפול. כי מה כבר יכול להיות רע בסיפור שמתחיל ב"אורי הלך לשוק והביא צלעות טלה…"?! זה לא שאורי הלך לצרכניה והביא מרגרינה או לשק"ם והביא קופסת לוף. אורי שלנו הלך למקום הנכון ובחר נכון.

עד שהגיעו המנות היה לנו זמן לברר מי זה אורי. היתה לנו תחושה שעם בחירות כאלה כדאי שנהיה גם חברים שלו. אורי הוא האיש עם הכובע, אחד משלישית השפים העומדים מאחורי "מחניודה", בתעודת הזהות הוא אורי נבון ובפינו הוא "זה עם הכובע". אסף עשה מערוף והכניס אותנו, אורי הוא זה שמסנג'רים והוא הולך לשוק ומבשל לנו, אז מי זה השלישי ומה הוא עושה? מה 'כפת לנו בעצם. מצידנו שיהיה המנהל חשבונות. למי אכפת? העיקר שכבר יביאו את האוכל ושיפת העיניים תתפקס על האוזו הנכון. התפקסה, הביאה, הכל בסדר.

ראשונה הגיעה ובאה "פסטת כמעט קיץ". בינות רצועות פפרדלה טריה התכרבלו חתיכות ארטישוק ירושלמי, אפונים, פולים טריים וחצי ארטישוק כללי, כזה שלא שייך לאף איזור חיוג. על כל אלו נחתו גזיזי פרמזן ביד רחבה. היינו מבסוטים. טעים, קליל וטרי. וכשאנחנו אומרים טרי, אנחנו רק מציינים בעדינדינות שאפשר היה לבשל קצת יותר את הפולים. כמעט שברנו שן מרוב טריות. בתחרות מלכת היופי המנה הזו זוכה בתואר "מלכת הקְרָיוֹת" של הארוחה. כבוד להורים, אבל את יודעת מתוקה, האויב של הטוב מאד הוא המצוין, והיו טובות ממך, הגם שהיית בטוב טעם והיינו חוזרים אלייך.

יחד עם הפסטה נחתה לפנינו "סביצה אינטיאס וסלמון, פסיפלורה ואננס". בכלי טאג'ין לבן נחה לה פסיפלורה חצויה ועליה שתי גבעות סביצ'ה רעננות, טעימות, שלא שכחו את גלי הים ואת הזרמים, כל זה נח כאי של שפיות בלב אגם פסיפלורי עם מפרשי אננס טריים. חשדנו שמדובר באינטיאס וטונה ושסלמון לא היה במנה, אבל לא התלוננו כי מדובר בקסם של ממש. מנה יפיפיה, חכמה, חתיכית ואלגנטית שזכתה לתואר "מלכת היופי".

"דברים טובים באים באריזות קטנות" כמעט נפלט לי מהפה, אבל אז נזכרתי שבשביל אשה אני די ג'ירפה, ואולי כדאי שלא אכניס לו רעיונות משונים לראש. יש גבול לכמה אני יכולה לפרגן, אפילו אם מדובר במנה ולא באשה אחרת…

סביצה אינטיאס וסלמון, פסיפלורה ואננס

את הנגלה הראשונה חתמה מנת קלאמרי של מושיקו. אין לנו מושג מי זה מושיקו, גם ככה היינו עם עודף אינפורמציה והחלטנו להתמקד בידיים רק בהוא עם הכובע, שתחת ידיו הטובות יצאו המנות אחת אחת, דוגמנית. הקלאמרי שחו ברוטב רכז רימונים, קונפי שום, עגבניות צהובות ואדומות וטירפש.

יודעים מה זה טירפש? אז ככה. טירפש הוא הבן דוד העני של הכמהין, ניתן למצוא אותו בנגב, אם אתה בדואי ואם היתה סופת ברקים. אבא שלי מתבאס מכל הענין. במשך שנים אף אחד בארץ לא ידע מה זה כמהין שחורות או לבנות והוא היה קונה פחים של הזהב הזה בלירות בודדות. הוא קרא להם "כימי" ואכלנו אותם מבושלים על לחם שחור עם חמאה. טעם ילדות אמיתי. עכשיו, כשהסוד התגלה למסעדות התל אביביות והבדואי משחרר פחית שימורים במאתיים שקל, אבא שלי כבר לא קונה.

אחרי ההסבר המלומד הזה הזה אתם בטח רוצים לדעת אם ערבה המנה לחיכנו. ערבה גם ערבה! הרוטב עשיר בטעמים, סמיך, פירותי, הקלמארי היו רכים ובושלו במדויק והיה תענוג. שיחק אותה מושיקו, תמסרו לו ד"ש מאיתנו. המנה זכתה בתואר "סגנית מלכת היופי" ובתואר "יקירת העיר באר שבע" גם יחד.

קלמרי אלה מושיקו

בעודי נוברת בפיסות האחרונות של הקלמארי אני שמה פתאום לב שאני לבד. אני פונה כה וכה ומגלה שגם כאן נכנעו לקסמי האיש שאיתי, הוא מונה לטועם ראשי, השף מאכיל אותו מכף ידו ולא יוצאת אף מנה מהמטבח בלי שהיא עוברת דרכו ומבלי שהוא אומר "הן". הוא מחייך אליי את חיוך הירח שלו והשף מסתכל במבט של אמא אווזה ובודק שהוא גמר הכל הכל מהפה. אין מה לעשות, הוא עוד צריך לגדול..

הדבר היחידי ששחרר אותי מידיו הטובות של חברי החדש אורי היה מראה של מיס תבל שנחתה על השולחן עם מי שזכתה בתואר מלכת היופי אך נושלה מתארה לאחר שנתפסה מתרועעת עם גורמים מפוקפקים.

מיס יוניברס – פולנטה מושלמת

מיס תבל הגיעה כשהיא שבוייה בצנצנת. אין מה לדבר הרבה. הניחוח שמציף אותך עם פתיחה הצנצנת והטעם המדויק מדוייק של פולנטה רכה שעליה יושבים ראגו פטריות יער, אספרגוס ירוק וקריספי וים של של פרמז'ן הזכיר לי שוב שהדברים הכי טעימים שאכלתי בחיים תמיד היו הדברים הפשוטים. שלמות.

ליד הרינה מור של המסעדה, שהביאה הרבה כבוד לטבח שרקח אותה, עמדה מעט מבויישת מנת הצלעות שהביא אורי מהשוק. דווקא היו לנו הרבה ציפיות ממנה והימרנו שהיא תקטוף את תואר "מלכת היופי" לפחות. אבל משהו לא טוב קרה לה בדרך מהשוק לצלחת שלנו. אורי, החבר שלנו, המוכר במקומותינו גם כ"זה עם הכובע", לא התרשל ובחר בשוק צלעות יפיפיות. הן היו רכות, חמאתיות, עם תיבול עדין ויכולנו לאכול הר מהן ולא לאמר די. אבל כמו כל מלכת יופי שהולכת עם כדורגלנים, גם המנה הזו הגיעה עם מלווה לא בליגה שלה. יפת העיניים תארה את התוספת כתפוחי אדמה אפויים, רכים וטעימים. אבל במציאות היתה זו תוספת שניתן לפגוש בחדרי האוכל הקיבוציים בארוחת שישי. סתמית, אנמית ומעליבה לנו את הצלעות שכל כך אהבנו. החלטנו לתת למנה את תואר "חביבת הקהל" רק בגלל שהצלעות היו משהו משהו ומגיע לאורי משהו על ההשתדלות ועל זה שבכל בוקר מסנג'רים דווקא אותו ללכת לשוק.

צלעות טלה מושלמות על מצע מיותר

אחרי שנישקנו את אורי וחתמנו על 362 ש"ח כולל 15% טיפ, שני אוזו על קרח וקוקטייל אחד בלי מטרייה, הלכנו דרך השוק בחזרה לאוטו. פתאום שמנו לב שכמו שכל הנשים של סרנגה יפות, כל הבסטיונרים הפכו למאורות הגולה, כל הפירות מלמיליאנים וכל הגבינות ריחניות והכל בחיני חינם ולנו זה עולה יותר. ירושלים מעולם לא היתה קרובה יותר. השוק באמת עושה טוב לזוגיות, חשבנו כל אחד בנפרד והחזקנו ידיים חזק כדי לא להאבד. בשבוע הבא נעבוד על הזוגיות בשוק אחר, ראו הוזהרתם.


לקבלת עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה


חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *


.

קטגוריות:: אוכלים בחוץדודי כליפאירושליםמסעדותנעמה פלדפוסטים אהובים

תגיות:

אודות הכותב:

RSSתגובות (18)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת אבו יו יו:

    zzz….

  2. מאת מיכל:

    אהבתי את הכתיבה בשניים

  3. מאת רוני:

    שווה כל טיפת זחיחות :-)

  4. מאת 747:

    קולח ומצחיק. הוספתי לRSSים שלי

  5. מאת דינה:

    נהניתי מכל אותיה.
    אני שמעתי על המקום דברים נוראיים, אבל עשיתם לי חשק.
    באשר לבאשר הוא שותף מלא לחשבון הבנק שלי, ואני חולה על המקום. אם אין לכם מה לעשות עם האפואס – יש פה מקום. בפעם הבאה לדגום את הקומטה (COMTE) ולקחת דחוף רוקפור שחור. פעמיים ביום עושה סדר בנשמה.
    נשמח להצטרף לשוק הבא
    הסרבנים.

  6. מאת מיכל:

    קחו אותנו…

    חג שמח!

  7. מאת bigjack:

    אהבתי לגלות את הבלוג המרענן שלכם
    שיהיה לכם אחלה חג שמח וטעים
    צחי
    ♥♥♥

  8. מאת קרן:

    קודם כל, אתם כותבים מקסים כיףגדול לקרוא אתכם.
    בקשר לשוק עצמו, אין לי רק להסכים עם כל מילה,
    שוק תענוג!
    אני מבקרת בו בכל הזדמנות שיש לי.
    בקשר למסעדה, הייתי שם פעם אחת והתאכזבתי,
    לדעתי, המקום מקסים, אבל האוכל והשירות בינוניים…

  9. מאת קרן הוד:

    הייתי פעמיים וממש נהניתי

  10. מאת דה צינמן:

    נהדר נהדר נ-ה-ד-ר

  11. מאת גיל ברגר:

    פוסט מקסים, קראתי בשקיקה כל מילה .. :-)

  12. מאת ניבה קרן אור:

    יותר מידי תארים גבוהיים לאוכל עושים לי לא משהו. הכתיבה שלכם נהדרת, אבל הנה מסעדה אחת שכנראה לעולם לא אגיע אליה, ולו בגלל האופי המעט פלבאי שלי, ובעיקר בשל כניעתי לו.

  13. מאת איילת:

    ללכת עם ולהרגיש בלי-
    ככה הרגשתי כשקראתי..כמעט שם ,עוד אגיע לבדיוק.

    אגב,הירקות בסופר בקיסריה דוקא בסדר-אבל נכון שאין כמו ירקות השוק בכלל ומחניודה בפרט.

  14. מאת rev:

    מחנהיודה מסעדה מאוד מאכזבת.
    יותר שם מאוכל טוב. הרבה רושם ורעש על כלום.
    אפילו הביקורת של לילה כלכלי קטלה אותם

  15. מאת ערן ת"א:

    שינסנו מותניים ונסענו למזרח. מה אומר ומה אוסיף היה כיף. הנסיעה הייתה כמו לטיול שנתי. הזכיר לי פעמים אחרות שנסעתי לירושליים פעם אחת לדרנה המרוקאית ופעם לארקדיההמופלאה של קדם. האווירה נעימה , צוות מקסים ואדיב, הראשונות אכן טעימות כולן, החמשוקה עם טחינה יוגורט יציאה עולמית, סלט ירקות כל מיני וגבינה פשוט מדוייק והפולנטה עם רגו הפטריות אכן קרובה לשלמות. אבל. כן יש אבל. כשזה נוגע למנות קצת בוגרות יותר הייתה ירידת מדרגה. פלטת הבשרים "תאוות בשרים לשניים" הייתה בסדר וחלק מהבשר לא היה משהו ששווה 255 שקלים. פילה הדג היה עם עצמות, מבאס… הריזוטו פטריות איך לומר מישהו שם מיהר מאוד. הטעמים הכלליים היו טובים ומבטיחים אבל האורז בפנים נשאר קשה. אני מודה כאן מול כולם, אני לא אוהב לבשל ריזוטו. יותר מידי בחישות וזמן שצריך להשקיע, על כן אני אוהב לשלם למישהו שיבחש בשבילי וישקיע זמן, זה לא קרה כאן. שני בקבוקי יין הזמנו. השני לא היה קר מספיק. מזל שאני מכיר את הטריק עם הקרח והמלח, תמיד כיף להשתמש בזה. עזר להביא אותו לטמפרטורה בדקות ספורות. ומלח בשולחן יש בשפע באריזה שווה. מישהו שם השקיע הרבה מחשבה בעיצוב (לא רשמתי כסף).
    אלף שקלים אחר כך הגענו למסכנה שאכן נחמד וכיף אבל אם להוציא את אותם שקלים שוב אז במסעדה שנותנת יותר. תקראו לי פלצן אבל יש עיניין אחר בלשתות יין מכוס טובה, לאכול בשולחן נוח על כסאות לא מלוכלכים וכיו"ב קפה איטליה (פסטה עם סרדינים וכוס יין) , רפאל, דיקסי, בראסרי, דלאל ויש עוד רבות וטובות. היה שווה אבל לא נראה לי שנחזור. אגב במהלך הערב שמנו לב לשלוש זוגות נפרדים שנכנסו ישבו ועזבו עוד בטרם אכלו. מוזר…

  16. מאת ענתוש:

    גרגרתי ושאגתי מצחוק איזה פוסט מופלא. בזמן שקראתי עברו לי הבזקים של תובנות קטנטנות
    פתאום שמתי לב (לא מתעס'בנים כן?) ש… הביחד הבטחון והשלווה עושים את שלהם מזכיר
    לי תזמורת שמנגנת ביחד בהרמוניה . מול הפוסטים הראשונים שהם מופלאים אבל יותר כמו 2 סולנים מוכשרים שמפגיזים בקונצר'טו. (עכשיו על בליינד ינדו אותי מפה סופית). אה..אה עוד משהו יתכן ואני ממש שלומציון או לא .. אבל בשונה מבלוגים אחרים שיש ארכיון , פה אני מידי פעם מגלה עוד ועוד הפתעות קסומות כמו הפוסט הזה. ואי איך נהנתי. ושוב כל הכבוד על יום המרק !!!

השארת תגובה