הסיפור שמאחורי אלמנות הגולף – או בקיצור, סוד הקסם

סוד הקסם של הגולף

"תודה שאתה אוהב את הגולף יותר משאתה אוהב אותי", לחצה האשה על בעלה. הבעל התפתל אך לבסוף נכנע: "כן, אבל אני אוהב אותך יותר משאני אוהב טניס".

זו בדיחה שמצחיקה בדרך כלל רק גולפאים. וזה בדיוק העניין עם גולף. המשחק מגלה את סוד הקסם שלו רק למי שמשחק אותו. אנשים מבחוץ לא יגלו אותו. אין גם הרבה טעם לנסות להסביר להם. רבים מהגולפאים מכירים את מבטי החמלה של חבריהם ומשפחותיהם כשהם מנסים להסביר בלהט איך כדור קטן ולבן תפס מקום כה משמעותי וחסר פרופורציות בחייהם.

כי איך אפשר להעביר את תחושת האושר המציפה את הגולפאי לאחר חבטה בודדת מוצלחת במיוחד? איך אפשר לשתף את מי שלא מבין בתחושות רכבת ההרים הרגשית שבה נתון כל גולפאי במשך שעות ארוכות על המגרש?  איך אפשר לתרץ את ההסכמה המזוכיסטית לעבור שוב ושוב את הרגעים המתסכלים והמאמללים שהם מנת חלקו של כל גולפאי? איך אפשר להסביר דת? איך אפשר לשכנע שחוויית הגולף היא טוטאלית ונרקוטית הרבה יותר מכל משחק אחר?

לא לחינם מכונה הגולף משחק החיים. קשה למצוא אלמנט מהחיים שנעדר ממשחק הגולף וכל מה שנלמד ונרכש על מגרש הגולף מוצא דרך להתנהגות בעולם האמיתי. כמו החיים, הגולף הוא מסע אינסופי של התמודדות מול שלל אתגרים בדרך אל רגעי האושר החמקמקים.  אסטרטגיה, תכנון, ביצוע, דיוק, סבלנות, לקיחת אחריות, משמעת עצמית, יושר, יושרה, כבוד הדדי, נימוס, ריכוז, אהבה, עמידה בלחצים, שקט פנימי ודחף למצוינות הם אחדים מהרכיבים של המתכון להצלחה בגולף. המשחק משלב בכל רגע את הפיסי והרוחני.

כשמאזינים לאנשים המתארים משחקי גולף חשובים ומוצלחים במיוחד אפשר לחשוב שמדובר בחוויה רוחנית עמוקה. המשחק מאפשר לשחקן הצצה אל החלקים האלוהיים שבתוכו, אך גם אל המכוערים שבהם. הגולף הוא מסע פנימי להכרה עצמית.

מתיאור משחק מוצלח עולה תחושה של שכנוע וביטחון עצמי כי דבר לא יכול להתקלקל. היופי הפואטי של מעוף הכדור לאחר חבטת פתיחה מושלמת או של פאט ארוך ומתעקל שבסופו נשמע צליל צניחתו של הכדור לגומה – הוא ממכר. כל מי שחווה אותו נדון לחיים של חיפוש סיזיפי אחר המושלם.

גולף לוקח אותך למקומות הכי יפים בעולם

גולף הוא בראש ובראשונה משחק פיזי. הסווינג, התנועה שאותה מבצע הגולפאי לחבטה בכדור, היא אחת התנועות המסובכות בספורט. תנועה זו קוראת לפעולה כמעט את כל השרירים בגוף. צורת העמידה אינה טבעית, תזמון כניסת השרירים לפעולה בשרשרת חשוב, וללא קצב נכון התוצאה עלולה להיות מביכה.

זיכרון שרירים הוא שם המשחק. על הגולפאי לאמן את גופו כך שיפעל באופן אוטומטי לאחר שמוחו סיים את משימתו הקוגניטיווית. בחיפוש התשובות לשאלה מה עושה את הגולף למשחק הפופולרי בעולם, ומדוע מיליונים מתמכרים אליו בצורה כל כך טוטאלית, צריך לבחון את ההבדלים שבין גולף לענפי ספורט אחרים, ולהתבונן גם באתגרים הפסיכולוגיים והסוציולוגים שהמשחק מציב. צריך גם להקשיב לכמה מכורים.

האתגר בענפי ספורט אחרים הוא בעיקר פיסי. גבוה יותר, חזק יותר, מהר יותר. על גולף אומרים בבדיחות שהאתגר בו הוא 90% מנטלי ו-10% מנטלי. הקצב המהיר יחסית של ענפי ספורט ככדורסל, כדורגל, טניס ואתלטיקה מגביל את הצורך במחשבה, ואימונים מפתחים אינסטינקטים הנכנסים לפעולה במצבים מוכרים.
לטניסאי אין זמן רב לחשוב איזה סוג חבטה לתת כשהכדור מתקרב אליו במהירות של 150 קמ"ש, ולכדורסלן המוצא את עצמו פנוי על קו השלוש יש רק שבריר שנייה לבצע את הזריקה שעליה התאמן כל כך הרבה.

בגולף הכדור נייח ואין איש המפריע לשחקן לחבוט. לכן יש לו את כל הזמן שבעולם למחשבה. ובצורה פרדוקסלית, האתגר העומד בפני הגולפאי הוא דווקא לנקות את מוחו מכל מחשבה, כי כל מחשבה זרה המתגנבת אל המוח היא מתכון בטוח לחבטה גרועה.

בובי ג`ונס, אחד מענקי הגולף של כל הזמנים, אמר פעם שגולף משחקים במגרש שאורכו 15 ס"מ והוא נמצא בין האוזניים. בגולף, היריב המסוכן ביותר לשחקן הוא עצמו. הגולפאי חייב להכיר את יתרונותיו ומגבלותיו.

אופן ניהול המשחק ועיתוי לקיחת הסיכונים הם מכריעים. הלחץ בתחרויות חשובות כבד מנשוא ולכן חוסן מנטלי לא פחות חשוב מווירטואוזיות עם המחבט. היכולת להיות בהווה, לשים טעויות וחבטות לא מוצלחות מאחור ולהתרכז עם ראש נקי בחבטה הבאה בלבד לא תסולא בפז.

לגולפאי אין את מי להאשים מלבד עצמו, ואם הוא יתחיל לחפש תירוצים לחבטות גרועות הוא ימצא עד מהרה את חבריו מתבוננים בו בתימהון מעורב ברחמים. זהו מבחן לאופיו של הגולפאי, לחוסנו המנטלי, לנחישותו ולכושרו הגופני.

המעבר בגולף בין אופוריה לשברון לב הוא חד ואכזרי. שחקן שלא ידע לקבל את החבטות הגרועות כחלק מהמשחק וייתן למצב רוחו להשתלט על משחקו, סופו שישלם עבור המשקאות בבית המועדון. עצה נוספת למי שרוצה להצליח במשחק החמקמק היא להשאיר את האגו והגאווה העצמית בתא המטען של המכונית.

למשחק יכולת להשפיל את הטוב בשחקנים, שכן אף אם היתה יכולת לחבוט חבטה מסוימת אתמול, היא יכולה להיעלם היום. המשחק בא והולך לפי רצונו, אינו נותן הזדמנות שנייה, ומשאיר את השחקן מתוסכל. רק מי שמבין ומקבל שזה אופיו של הגולף ימנע מעצמו אומללות.

האתגר הסוציולוגי בגולף לא נופל בחשיבותו מהאתגרים הפסיכולוגיים והפיסיולוגיים. ג`ק למון, אחד השחקנים הגדולים בתולדות הקולנוע וגם גולפאי שרוף, נהג לדמות את חוויית הגולף לשחקן העולה על במה לפני אולם מלא צופים. השחקן מסיר את בגדיו פריט אחר פריט ונשאר ערום כביום היוולדו.

כזה הוא הגולף: הוא מציג אותך במערומיך לפני עצמך ולפני אלה שאתה משחק איתם. בגולף אי אפשר להתחבא. האינטנסיוויות הייצרית של החוויה גורמת לאנשים מכובדים לדבר אל הכדור, להתחנן בפניו שינתר אל הצד הנכון, לבקש ממנו שלא ייכנס למים, ולקלל אותו כשהוא תופס עצמאות. היא גורמת לאתאיסטים מושבעים להודות לאלוהים כשהכדור שלהם נשאר בגבולות המגרש. הנפת גביע פח זול לאחר ניצחון בתחרות גורמת לאנשים רבי עוצמה אושר ילדותי צרוף.

לאחר סיבוב גולף בודד אפשר להבחין אם אדם הוא ישר או רמאי, אם הוא נדיב או קמצן, רגוע או מהיר חימה, לוקח אחריות על מעשיו או נוטה להאשים את כל העולם חוץ מעצמו, מנומס או גס רוח.

גולף מבוסס על מסורת בת מאות שנים המחשיבה ערכים כיושר, סבלנות, נימוס, משמעת וכבוד הדדי. כל מי שמזלזל בערכים אלו, צפוי שימצא את עצמו בחיפוש מתמיד אחר שותפים למשחק. מי שמקבל על עצמו להתנהג לפי הקוד העתיק, יגלה שגולף הוא מכונה שאין כדוגמתה לייצור חבריות אישיות ועסקיות.

מגרש הגולף הוא בועה. אי של אסקפיזם בים של טרדות ודאגות. גולף משחקים בחיק הטבע על מדשאות מוריקות בין עצים עתיקים, ליד נחלים ואגמי מים. בגולף מבלים שעות עם חברים בסביבה אסטתית המשרה רוגע ושלווה. אפילו בישראל, שבה שני המגרשים הבודדים רחוקים מלהזכיר את היופי עוצר הנשימה של רבים ממגרשי הגולף בעולם, הניגוד בין הלחץ המתמיד מחוצה להם להתחברות אל הטבע ולשלווה המהפנטת שנופלת על השחקן כבר בנקודת הפתיחה הוא מדהים.

שלווה בחיק הטבע

להבדיל מענפים אחרים, שבהם האהדה לספורט או לקבוצה מסתכמת בצפייה בטלוויזיה, הליכה למשחקים ומעקב במדיה, רובם המכריע של אוהדי הגולף משתתפים בספורט באופן פעיל.

הבדל נוסף ומשמעותי הוא שבגולף, למרות ההבדלים ברמת השחקנים, כולם יכולים לשחק עם כולם. אין הרי שום סיכוי שכדורסלן חובב יוכל להחזיק מעמד מול כוכב NBA, שטניסאי של סוף שבוע יענה על חבטת פתיחה אחת של רוג`ר פדרר, ומשך הזמן שמתאגרף חובב ישרוד בזירה עם מייק טייסון הוא בערך שנייה וחצי. בגולף זה אחרת.
כל שחקן חובבן יכול להתמודד עם טייגר וודס, ואף לנצח אותו. הפתרון הגאוני לבעיה נקרא מקדם היתרון, הנדיקאפ. מקדם היתרון משווה בין כל שחקני הגולף בעולם. הגדרתו הפשטנית של ההנדיקאפ היא ההפרש בין ממוצע החבטות שלוקח לשחקן לסיים מגרש מסוים לבין התקן של אותו מגרש.

בתיאום מקדמי היתרון, אין שום בעיה להפגיש בין חובב מקיסריה בעל הנדיקאפ 14 לבין טייגר וודס במשחק ידידות. זוהי שיטה סטטיסטית מדעית הנותנת סיכוי של ממש לחובבן לנצח.

העיקרית מבין שלל הסיבות מדוע גולף הוא כל כך ממכר, מדוע הביטוי "אלמנות גולף" קיים, ובמקרים קיצוניים הוא אף הורס משפחות – היא העובדה שחבטה מושלמת בכדור גורמת לגולפאי אושר. זה נשמע אולי בומבסטי וטיפשי, אבל זו עובדה. ומכיוון שאושר עדיף על אומללות, הגולפאי יחזור שוב ושוב למגרש כדי לנסות לשחזר תחושה זו.
למעשה, כל גולפאי ממוצע יחבוט מדי פעם חבטה ברמה שענקי גולף כטייגר וודס, ויז`יי סינג ופיל מיקלסון יתקנאו בה. מפני שהמשחק מחולק לחבטות, ואינו רציף כמו משחקים אחרים, אין צורך בניסיון רב כדי לחוות את החלומיות שגלומה בחבטה אחת מושלמת.

כל מי שהתנסה בגולף מכיר את התחושה המשכרת לאחר שפאט מ-20 מטר מתעקל לו וצונח לחור, או שחבטה לעבר הדגל מ-150 מטר נעצרת מרחק צעד ממנו, או את הדרייב שנוסק לשמים כחולים ונוחת על המדשאה במרחק שלוש דקות הליכה. זאת תמצית הסם שמחזיר עשרות מיליונים למגרש להתמודד עם המשחק הקשה והמתסכל הזה.

לעומתם, כמה ספורטאים חובבנים יכולים להיזכר כיצד בעטו לשער כמו דייויד בקהאם, שיחקו משחקון בטניס כמו רוג`ר פדרר או קפצו לגובה כמו סרגיי בובקה? יתרה מכך, הגולפאי הממוצע בטוח כי השיא עדיין לפניו. יש לו את האמונה כי המשחק בהישג ידו.

הוא מסוגל לייצר כל חבטה נתונה כמו מקצוען. הוא עשה זאת כבר בעבר, וזה גרם לו אושר. הגולפאי הממוצע נתון אם כן, במסע אינסופי לשחזור אותה תחושת אושר. סיבה נוספת להתמכרות היא חוסר היכולת המובנית בטבע האדם להתמודד עם כישלון.

הפער בין ההבנה האינטלקטואלית של מה צריך לעשות כדי לחבוט בצורה מושלמת לבין עצם הביצוע הגופני הוא אלמנט נוסף באופיו הממכר של המשחק. כמו בטטריס המיתולוגי, הבנת המשימה היא החלק הפשוט. הכישלון הוא אותו כישלון. גם התגובה לכישלון זהה. בוא ננסה את זה עוד פעם.

חבורת מטורפים לגולף ישראלים מתכוננים לתחרות ביום סערה

האושר הפרטי שלי

מפגש עם שלוש אגדות גולף מהלכות

ג`ק ניקלאוס "הדב המוזהב"

ארנולד פאלמר "המלך"

גארי פלייר "האביר השחור"

RSSתגובות (3)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת Siam:

    המדהים, שניכם זוג מוכשרים בטירוף
    נשיקות
    רוני

  2. מאת אשר:

    נהניתי.
    ציטוט מלמעלה: "כזה הוא הגולף: הוא מציג אותך במערומיך לפני עצמך ולפני אלה שאתה משחק איתם. בגולף אי אפשר להתחבא. "
    ציטוט מטייגר: "חייתי חיי שקר….שאתה מסיר מעצמך את ההכחשה, אתה מגיע לאמת של מי שאתה באמת, וזה יכול להיות מאוד לא נעים".
    כמה אירוני.

  3. מאת יעל שטרן:

    תודה! תודה! תודה! על המאמר הזה! הוא כל כך מדוייק, וכתוב כל כך טוב,שלחתי אותו לכל חברי ומשפחתי שלא מבינים מה קרה לי בשנה האחרונה, מאז שאני משחקת גולף, או יותר נכון מתגוררת …בגולף.
    זה התחיל אצלי מאלמנת גולף לפני שנים רבות, כשהייתי ילדה בת 21 נשואה לאירי באנגליה , מכור גולף, לאחר כמה שנים נמאס לי ועזבתי אותו.
    ולפני שנה, בגיל 50 פלוס, החלטתי לקחת כמה שיעורים, ווואאו! נפל האסימון! פתאום הבנתי את הבעל האירי שלי.
    זה הדבר הכי מדהים שקרה לי בחיי בשנים אלה.
    תודה שוב על המאמר הנהדר הזה.
    גולף הכי קרוב לזן, ובאמת כל כך חסר אגו.

השארת תגובה