מי אתה, רועי אברמוביץ' ומאיפה נפלת עלינו?

אני רועי, בן 27 מתל-אביב.

התמונה הזו היא תמונה קשה, אבל אני מפציר בכם להקליק עליה ולהגדיל אותה בכל זאת. כשבנאדם מגיע לקרוא בלוג על אוכל, מן הראוי שיבין עם מי יש לו עסק. אנחנו הרי לא מאמינים לספרים קירחים ולטבחים רזים, ובצדק. שימו לב למבט המזוגג והאידיוטי, לשומן המעורב בריר הניגר על הסנטר, למעשה המגונה שנעשה בנבלה האומללה הזו, לאופן הבזוי שבו אחד מיינות טוסקנה הגדולים ביותר מיטלטל כה וכה משל היה תרנגול של יום הכיפורים, והכל אפוף בהילה של שכרות מביכה.

אם זכיתי באמונכם, אתם מוזמנים להמשיך ולקרוא.

אנשים שואלים אותי למה אני כל כך אוהב אוכל. התשובה היא מאוד פשוטה – כי אוכל הוא חיים. אוכל זה דבר סקסי בטירוף. הוא פונה לנוסטלגיה וליצירתיות. הוא מזכיר לנו טיולים ותקופות. הוא מקושר אצלנו עם בית ועם מסורת. הוא מחבר תרבויות שונות. הוא מחבר אנשים שונים. הוא מספק, על תצורותיו השונות, פרנסה למיליארדים של אנשים, החל באיכרים בשדות אורז בסין וכלה במגה-שפים במסעדות מישלן.

כל האקו-סיסטם הזו היא חלק משרשרת ערך מסועפת להדהים שמקיימת את המין האנושי, ולכן אוכל גם מאוד מעניין אותי מנקודת המבט העיסקית. ולסקרנים שבינינו, הוא מספק אינספור גירויים אינטלקטואליים. כמעט כל הקביעות האלה נכונות גם לאהבתי השנייה – המוזיקה. אבל אוכל הוא היחיד שמערב את כל חמשת החושים, ולכן הוא כל כך מיוחד. אם לצטט סבא אהוב אחד, שכבר לא איתנו – "ישנם אנשים שאוכלים בכדי לחיות. אני לעומתם, חי בשביל לאכול".

אנשים שאוהבים אוכל הם לרוב מאושרים. זוהי קביעה אמפירית לחלוטין מתוך ניסיון החיים האישי שלי. זה לא שאוכל הופך אנשים למאושרים, אלא שאנשים מאושרים אוהבים אוכל. זה כך בראש ובראשונה מפני שאנשים מאושרים הם תמיד סקרנים, ואוכל ושתייה מספקים לסקרנים שבינינו המון food for thought.

למה כשלוקחים ענב מזן מרלו ומגדלים אותו בפומרול שבבורדו יוצא יין אחד, וכשמגדלים את אותו הענב ומשתמשים בטכניקת ייננות דומה ברמת הגולן יוצא יין אחר לגמרי?

למה כשאני לוקח פורטרהאוס וזורק אותו על הגריל אצלי בבית אני לא מגיע לתוצאה דומה לזו של פיטר לוגר מברוקלין?

למה מלח כל כך חשוב לאוכל? הרי כשאנחנו טועמים פסטה אנחנו לעיתים קרובות מסכימים ש-"חסר מלח". אף אחד לעולם לא מציין ש-"חסר סוכר". מה במלוח הזה כל כך עושה לנו את זה בהשוואה לטעמים אחרים?

אותי הדברים האלה מעניינים, אז אני שואל. פועל יוצא של הסקרנות הזו הוא שכמעט בכל רגע נתון יש לי איזושהי תובנה קולינארית חדשה לחלוק עם העולם. למרבה הפלא, נראה שאנשים נהנים לשמוע את התובנות האלה. כלומר, לא מן הנמנע שבעודם מהנהנים הם בעצם חושבים לעצמם "הלוואי שהפלצן הזה ימות כבר", אבל לפחות למראית עין – הם נהנים.

אני לא בהכרח מחבב את כל האנשים שרוצים לשמוע את התובנות שלי. מעבר לכך, יש משהו סיזיפי בלחלוק אותן באופן אינדיבידואלי עם כל אחד בנפרד. לפיכך, החלטתי לכתוב בלוג שישרת נאמנה את כל מי שרוצה לשמוע את דעתי. אני אשתדל לכתוב לעיתים קרובות, אבל במסגרת האילוצים הקיימים לא בטוח שזה יקרה כל שבוע. המחוייבות שלי לקוראים שלי (אתם), מסתכמת בשלושת עקרונות הברזל הבאים:

1. אובייקטיביות – אף אחד לא יקבל ממני ביקורת טובה כי הוא יזמין אותי לאכול ו/או לשתות בחינם. בפרפראזה על השיר הישן – אלף צ'ייסרים לא יצליחו לבלבל אותי. אם האוכל טוב אז הוא טוב וכולכם תדעו את זה. ואם הוא זוועה – אתם תדעו גם את זה.

2. פשטות – אוכל ופלצנות הולכים יחד. שלא לדבר על יין ופלצנות. כנראה שאני אכתוב פה באריכות על איזורי יין והמאפיינים שלהם, על חתיכות כאלה ואחרות של חיות וכו' (כי אני חובב יין, וגם חובב חיות), אבל אני אשתדל להישאר איפשהו על כדור הארץ.

3. תועלת – מסעדות הן הבילוי המועדף על המון תל אביבים בני גילי. כמעט כולם בזוגיות, כמעט כולם עורכי דין, ימיו הטובים של הברקפסט מאחורינו, החגיגת יצא זה מכבר ממחזור הדם והיחצ"נים בגלינה הם לרוב חברים של האחים הקטנים. ימי הלילה שלנו פחות או יותר תמו. לפיכך, אחת ליום בממוצע אני מקבל טלפון ממישהו שרוצה לדעת מה לאכול בבית התאילנדי, האם לכבוד היומהולדת של קושקוש עדיף לקחת אותו לטוטו או לצפרה, איזה יין להזמין ביועזר בכדי לא להתפדח מול האורחים מחו"ל וכיוצא באלה. אני אשתדל לספק כאן כמה שיותר תשובות לשאלות מן הסוג הזה.

זהו. קריאה נעימה:)

אה כן, ותמליצו עלי..

.

.

עדכונים על כל הפוסטים החדשים, כל המבצעים וכל ההטבות הבלעדיות לחברים של בייגלה – חינם ישירות לתיבת הדואר שלך.

דואר אלקטרוני *

 

RSSתגובות (14)

כתיבת תגובה | כתובת טרקבק

  1. מאת ויקי:

    אין ספק שהולך להיות מרתק!

    מצפה בקוצר רוח ללמוד עוד :))

    ויקי

  2. נראה תותח ,
    אם יהיה טוב כמו בהחלה נכניס אותו גם לעולם http://www.allsearch.co.il לצד המומחים של ביגלה .

  3. מאת זוהר:

    מעולה (:

  4. מאת דניאל:

    בהצלחה רועי אברמוביץ'.
    כרגע יש לך אצלי 100% קרדיט.
    בטוח שתצדיק את זה.
    דניאל

  5. מאת אילנה:

    ומה עם הגזרה ?

  6. מאת נורית פלד:

    התחלה מבשרת טובות.

  7. מאת אילן:

    נשמע לי אחלה! רק הערה אחת ברשותך, אם אובייקטיביות היא עקרון ברזל בשבילך הייתי מציע שפשוט לא תלך לאכול בחינם (גם כשתהיה גדול, חשוב ורב קוראים והשפעה…) למה לאתגר את המוסר. המון בהצלחה

  8. מאת דני מובשוביץ:

    לא רואים את שנת הבציר של הסולייה, שנדע עד כמה הבחירות שלך טובות :-)

  9. מאת דני מובשוביץ:

    לא רואים את שנת הבציר של הסולייה, שנדע עד כמה הבחירות שלך טובות :-)
    וגם… אם המבט המזוגג הוא אחרי 1-2 כוסות סולייה – יש בעייה.
    אם זה אחרי כל הבקבוק… מה, אין לך חברים טובים לחלוק איתם סולייה?!

    היה כף לקרוא, בהצלחה!

  10. מאת רועי אברמוביץ':

    היי דני,

    תודה על הפרגון! לשאלתך – הסולאיה מבציר 98'. לא השנה הכי גדולה שלו, אבל שאלה יהיו הצרות שלנו. באותו הערב נשתו גם טיניאנלו מאותה שנה, וגואדו אל טאסו 97' שלגמרי גנב את ההצגה. המבט המזוגג הוא כבר תולדה של השלב בו המלצר הטוסקני המתחשב הניח על השולחן בקבוק של גראפה מקומית. מה אני אגיד לך, חרא של חיים:))

    • מאת גדי שטרנבך:

      תיקון לתגובתי הקודמת (בפייסבוק):
      אם כך, אסתפק אמנם בטי בון סטייק, אך אעדיף ללא ספק ביסטקה פיורנטינה.

  11. מאת שחף:

    נשמע מעולה ונהניתי לקרוא.
    איבדת אותי ב"חובב חיות"!

  12. מאת דני מובשוביץ:

    אפשר לחלוק כזה חרא (יש לי סולייה מ-97 וגואדו 95 – סוג של עצירות) או כמו שאמרה הסבתא : "פוגרום זה פוגרום…"

השארת תגובה לרועי אברמוביץ'